Loading AI tools
מלך פרוסיה הגדול והמפורסם ביותר משושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן אשר שלט בממלכה בין השנים 1786-1740 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרידריך השני (24 בינואר 1712 – 17 באוגוסט 1786) היה מלך פרוסיה הגדול והמפורסם ביותר משושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן אשר שלט בממלכה בין השנים 1786-1740.[1] בשל מעלותיו הרבות והחיבה לה זכה בקרב נתיניו הוא ידוע בכינוי Friedrich der Große - פרידריך הגדול. בגרמניה הוא ידוע עד היום גם בכינוי Der alte Fritz (פריץ הזקן).
 | |||||||
| פרידריך השני "הגדול" עונד את כוכב "מסדר העיט השחור", 1781. | |||||||
| לידה |
24 בינואר 1712 ברלין, ממלכת פרוסיה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 באוגוסט 1786 (בגיל 74) פוטסדאם, ממלכת פרוסיה  | ||||||
| מדינה | פרוסיה | ||||||
| מקום קבורה | קתדרלת ברלין, גרמניה | ||||||
| בת זוג | אליזבת כריסטינה מבראונשווייג-וולפנביטל-בפרן | ||||||
| שושלת בית הוהנצולרן | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
.svg)  | ||||||
  | |||||||
פרידריך נולד בברלין ב-24 בינואר 1712 כבנם הראשון של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הראשון ואשתו הנסיכה סופיה דורותיאה מהנובר (הייתה האחות של ג'ורג' השני, מלך בריטניה), אביו נודע כאדם אלים וגס, בעוד אמו נודעה כאשה עדינה ומשכילה. הייתה לו אחות גדולה בשם וילהלמינה עמה היה מיודד כל חייו. לידתו התקבלה בשמחה רבה אצל סבו פרידריך שדאג מפני קטיעת השושלת. אמו סופיה דורותיאה מהנובר, הקפידה על חינוכו עד מאוד ודאגה לתנאים מהמעלה הראשונה בכל הקשור לחינוך ולהשכלה: הוא נחשף לתרבות הצרפתית, לתרבות יוון ורומא העתיקות, הוא למד את אומנות השירה ועוד תחומים רבים נוספים על ידי מוריו שדאגה להם גם אמו.[2]
על אף נטייתו לתחומי האמנות והרוח, הוא זכה לחינוך צבאי קפדני ונוקשה מצד אביו, ששאף להופכו לקצין פרוסי טיפוסי לכשייתבגר. הוא קבע לו תוכנית מדינית-צבאית, וניסה לכוון אותו למדע ניהול המדינה בנוסף לצבא. ניגוד זה בין האב לבנו הביא לא פעם לכדי חיכוכים קשים, לעיתים אף אלימים. ידוע כי במספר תקריות אף הכה פרידריך וילהלם את בנו בפומבי כאשר זה סירב לסור למרותו בנושא מסוים, ואף כאשר נפל מסוס או לבש כפפות ביום קר.
בשנת 1732 ניסתה אמו לארגן נישואים כפולים שלו ושל וילהלמינה לשני ילדיו של אחיה ג'ורג' השני, מלך בריטניה, אולם הבריטים דרשו כנדוניה דרישות בלתי אפשריות מה שהביא לקריסת ההצעה. מה גם שהאימפריה הרומית הקדושה[דרושה הבהרה] שחששה מפני הידוק הברית בין פרוסיה לבריטניה, בחשה בקדרה והכפישה את שמו של פרידריך בלונדון, ואת שמו של ג'ורג' בברלין. בגיל 18, בעקבות יחסו זה של אביו אליו, גמל פרידריך בלבו לברוח מהממלכה יחד עם חברו הקרוב הנס הרמן פון קטה (Hans Hermann von Katte), שכנראה היה גם מאהבו. השניים נתפסו בדרכם לבריטניה, נכלאו והועמדו למשפט. בהיותם קצינים בצבא הפרוסי, נשפטו השניים בעוון בגידה וניסיון לערוק משורות הצבא – פשע שהעונש עליו הוא מוות. במהלך המשפט התלבט המלך האם להטיל עונש מוות על בנו הסורר, אך לבסוף החליט לכלוא אותו לפרק זמן בלתי מוגבל יחד עם הכרחתו לצפות בעריפת ראשו של חברו הטוב. ראשו של קטה נערף בגרזן ב-6 בנובמבר, בעוד פרידריך מביט מסורגי התא שלו. במהלך המעמד התעלף פרידריך, ובמשך כמה ימים סבל מסיוטים והזיות. הוצאתו להורג של קטה סימנה את שיא הקרע בין פרידריך הצעיר לאביו.
פרידריך שוחרר מהכלא ב-18 בנובמבר, אולם הופשט מדרגותיו בצבא הפרוסי ונאסר עליו להיפגש עם אחותו ולבקר בברלין. הוא נותר בעיר קיסטרין (כיום עיר על גבול פולין וגרמניה), ושם השלים את חינוכו במדינאות ובצבא. היחסים בין האב לבנו הפשירו מעט כאשר האב ביקר בקיסטרין, זמן מה לאחר מכן הורשה פרידריך לבקר בברלין כדי להיות נוכח בחתונת אחותו. זמן מה לאחר שחרורו שקל אביו להשיא אותו לאנה לאופולדובנה אחייניתה של אנה, קיסרית רוסיה, מטרת ההצעה הייתה ככל הנראה להדק את הקשרים בין פרוסיה לאימפריה הרוסית וכך להוות כוח שקול נגד אוסטריה, אולם האוסטרים מצדם לחצו על פרידריך לבטל את ההצעה. פרידריך בעצמו הציע כעבור זמן מה לאביו להשיא אותו לנסיכה האוסטרית מריה תרזה, בתו של קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. האוסטרים דחו את ההצעה, אולם כפיצוי שידכו בין פרידריך לנסיכה אליזבת כריסטינה מבראונשווייג-וולפנביטל-בפרן, בתו של דוכס בראונשווייג, פרידריך הסכים לנישואים בעל כורחו, וראה בהם התערבות יתר של אוסטריה בענייניה של פרוסיה. הנישואים עצמם לא החזיקו כמעט מעמד כמעט כלל, וזמן קצר לאחר מכן הקשר שהיה ביניהם נפסק. לפרידריך השני זאת הייתה החוויה הרומנטית האחרונה שלו עם אישה, ולא היה מעוניין בכך גם בהמשך השנים לבוא.[2] לאחר הנישואין, שנחגגו לבסוף בשנת 1733, החל המלך מבטל בהדרגה את ההגבלות שהטיל על בנו ובשנת 1734 התיר לו רשמית להקים לעצמו חצר משלו בטירת ריינסברג, שם איגד סביבו אמנים, שחקני תיאטרון, אנשי רוח ודעת שתמכו ברעיונות הנאורות אשר זכו לפופולריות רבה בקרב שכבות האינטלקטואלים באירופה. בתקופה זו החל לגבש את תפישתו המדינית אשר טוענת כי המלך אינו שליט כל יכול ובעל סמכות אין-סופית הנובעת מרצון האל, אלא הוא למעשה "המשרת הראשון של מדינתו". בשנת 1738 הוציא לאור בעילום שם את ספרו הראשון: "הרהורים ביחס למערך המדיני הנוכחי באירופה". שנה לאחר מכן יצא ספרו השני, גם הוא תחת פסבדונים, "אנטי-מקיאוולי, או חיבור ביקורתי על 'הנסיך' של מקיאוולי". בספריו אלו שטח פרידריך את רעיונותיו המהפכניים באשר למעמד המונרך במדינתו וביחס בין דת למוסר אמיתי. ספרים אלו, כמו גם הספרים אותם כתב מאוחר יותר, נכתבו בשפה בה התחנך פרידריך – צרפתית. רעיונותיו הליברליים הביאו את פרידריך להצטרף בשנת 1738 לתנועת הבונים החופשיים וזאת בניגוד לרצונו של אביו.
עם מותו של פרידריך וילהלם ב-31 במאי 1740 עלה פרידריך השני לכס המלכות בפרוסיה. מיד לאחר המלכתו החל לעסוק במרץ בענייניה של מדינתו, כאשר הוא מצליח למנוע מאופיו האידיאליסטי-פילוסופי להפריע במלאכת השלטון היומיומית. באותה התקופה כללה פרוסיה שטחים באזור גרמניה של היום בעיקר, והייתה למעשה בעלת ברית של בריטניה. מספר חודשים לאחר עלייתו לשלטון פתח המלך במלחמה מול אוסטריה, שנשלטה באותה עת בידי הארכי-דוכסית מריה תרזה. הוא כבש את שלזיה, העשירה במשאבים, והצליח להשאיר את חבל הארץ בידיו במהלך המלחמות השלזיות ומלחמת הירושה האוסטרית. בתמורה נתן פרידריך השני למריה תרזה מערכת הגנתית מפני כוחותיהם של הממלכה הצרפתית, הספרדית והבווארית כאחד.[3] המלחמות אותן ניהל פרידריך הוכיחו את גאוניותו האסטרטגית והקנו לשמו את התואר "הגדול", תואר הולם למנהיג אשר הפך את ממלכתו למעצמה רבת חשיבות במפה הפוליטית של אירופה.
לאחר שוך המלחמות החל עידן של שלום בממלכה והמלך פרש לטירת סנסוסי (Sans souci; בצרפתית, שהייתה שפת החצר בתקופתו: "ללא דאגות") אותה תכנן לעצמו בפרברי העיר פוטסדם שבצפון המדינה. בטירה זו הרבה לעסוק בתחומים האהובים עליו דוגמת נגינה בחליל והלחנת יצירות לכלי זה. הוא ריכז סביבו אנשי רוח דוגמת וולטר והתרכז בשיפור הצבא הממלכתי וזאת הן על ידי הגדלת מספר החיילים מ-80,000 ל-195,000 והן על ידי חקר וחיבור מאמרים העוסקים בתורות לחימה וניהול כח צבאי.
בתחום האזרחי חיזק פרידריך השני את האקדמיה הפרוסית למדעים, ערך רפורמות מהותיות במערכת המשפט הפרוסית, הגביל את כוחה של הצנזורה הממלכתית, אסר על ביצוע עינויים בשעת חקירה ונהג בסובלנות דתית כלפי הנוצרים הקתולים במדינה.
עידן השלום תם לאחר 11 שנים של שקט כאשר שכנותיה של פרוסיה החלו מתאגדות כנגדה. פרידריך, אשר זיהה את העוינות הזו, מיהר לחתום על הסכם וסטמינסטר, הסכם הגנה הדדי עם בריטניה. בשנת 1756 החלה מתגבשת חזית מאוחדת הכוללת את אוסטריה, רוסיה, צרפת, שוודיה וסקסוניה, אשר שאיפתן הייתה לצמצם את שטח הממלכה הפרוסית לתחומי מדינת ברנדנבורג הזעירה. בסתיו של שנה זו יצא פרידריך למלחמת שבע השנים באומרו כי "אין זה חשוב שיקראו לי תוקפן, היות שממילא כבר התאחדה כל אירופה נגדי". המלחמה נפתחה במפלות פרוסיות רבות, הבירה ברלין נפלה בידי האוסטרים, ובמהלך המלחמה ננטש פרידריך על ידי האנגלים (במהלך אחד הקרבות אף כמעט נהרג מכדור רוסי שנבלם על ידי קופסת טבק מוזהבת בכיס בגדו העליון). אולם לאחר שבע שנות לחימה יצא פרידריך כאשר ידו על העליונה. המלחמה הממושכת שבאה לאחר שנות שלום רבות שינתה את אופיו של המנהיג הפרוסי. הוא נהיה מתבודד וקמצן, וכמעט שלא נראה בפומבי, אך הדבר לא גרע מהערצתו בידי ההמון הפרוסי.
לאחר 1763 עסק פרידריך בשיקום ממלכתו הפגועה. בשטחים שקיבלה פרוסיה לאחר חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 יושבו תושבים גרמנים, ביצות רבות יובשו ושטחיהן הוסבו לשטחי חקלאות פוריים בהם גודלו גידולי שדה שונים. קבלת השטחים לידיו איפשרה לפרידריך להסב את תוארו מ"מלך בפרוסיה" ל"מלך פרוסיה", וזאת מכיוון שכעת הייתה הממלכה כולה בבעלותו (ראו הסבר גם בערך פרוסיה). המלך עודד הקמת תעשייה זעירה המבוססת על ייצור משי, חרסינה, וסוכר וחתם על הסכמי סחר עם מדינות שונות, בהן גם ארצות הברית. הכלכלה הפרוסית נשלטה על ידי המלך, אשר הנהיג מונופול על ענפים מסוימים דוגמת קפה ועגבניות כדי להאדיר את ההכנסות מהם.
נוסף על השיפור הכלכלי הנהיג המלך רפורמות נוספות במערכת המשפט וכן הקים מערכת המאפשרת חינוך חובה במדינה.
לאחר שהשיב לממלכתו את עוצמתה הכלכלית שהתערערה בעת המלחמה, נפטר פרידריך השני ב-17 באוגוסט 1786. המלך, שזמן קצר לאחר נישואיו החל מתרחק מאשתו, היה חשוך בנים. המחקר ההיסטורי ביסס שפרידריך קיים קשרים אינטימיים מימי בחרותו עם גברים שונים; הדבר נודע לאביו ולאחותו, ומוזכר בחליפות מכתבים שונות ומרובות. בזמנו נפוצה עדותו המפורטת של וולטר כמי שהיה חלק מחוג ידידיו של המלך, הסתכסך עמו ובהמשך אף חידשו את חליפת המכתבים ביניהם. את מקומו כמלך פרוסיה ירש אחיינו פרידריך וילהלם השני. בהיותו איש חרב קפדן, הוא השאיר אחריו צוואה מפורטת באשר לחלוקת רכושו, הסדרת יורשיו החוקיים וטקס הקבורה שביקש לעצמו. אולם, בקשתו של המלך המנוח להיטמן בסמוך לכלביו בארמון סנסוסי לא מולאה על ידי יורשו, והוא נקבר לצד אביו במצודת העיר פוטסדם. בשנת 1945 נחרב המקום כתוצאה מהפצצות כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, אז הועברו עצמותיו למערב גרמניה. בשנת 1991, ביום פטירתו של המלך, הועברו עצמותיו למקום בו ביקש להיקבר, בחצר הגפנים של ארמונו האהוב.
מנהיגותו הצבאית של פרידריך השני הייתה דוגמה ומופת לבאים אחריו. פרידריך ראה בצבאו את אחד היסודות החשובים ביותר של ממלכתו, יסוד שסביבו בנה את המדיניות, הכלכלה והדיפלומטיה הפרוסית. הוא בחר את קציניו בקפידה מתוך שכבות האצולה ונטע בקציניו ערכים של מסירות למדינה והרגשת שליחות בתפקידם. הוא הנהיג בצבאו משמעת נוקשה ביותר, שסייעה לכוחות להילחם במצבי קרב כגוף אחד, מיומן ומקצועי.
פרידריך, שהשתמש בחינוך כאמצעי להשבחת צבאו, הניח את יסודות בית הספר, כפי שהוא מוכר לנו עד היום. תפיסת עולמו הייתה לחנך לערכיות לאומית, דרך משמעת, סדר ומיגור הבורות.
_am_Hang_eines_Weinberg_1745-1747_Steffen_Heilfort.JPG)
פרידריך העריך את האמנות ואת יוצריה כבר בהיותו נער צעיר. כשבגר, אימץ לעצמו אומנים אשר הקיפוהו ויצרו בחצרו. התחום החביב עליו ביותר היה המוזיקה, ובמיוחד הנגינה בחליל, הכלי בו התמחה ואשר לו הלחין מעל 100 יצירות מוכרות כיום. יצירות רבות נוספות נכתבו לבקשתו האישית על ידי מיטב מלחיני החצר שלו, ביניהם קרל פיליפ עמנואל באך ויוהאן יואכים קוונץ. בשנת 1747 פגש פרידריך את המלחין יוהאן סבסטיאן באך, וזה הלחין לכבודו את יצירתו "המנחה המוזיקלית" (Musikalisches Opfer), יצירה המהווה אוסף של קאנונים ופוגות המבוססים על לחן של פרידריך עצמו. שמה של היצירה מעיד על כך שהיא הולחנה והוגשה כמחווה למלך הפרוסי.
כיום ידוע שהמלך עסק גם באמנות פלסטית. דוגמה טובה לכך היא ארמון סנסוסי אותו תכנן ועיצב בעצמו כארמון מרגוע הממוקם בעיבורו של יער מבודד מחוץ לעיר פוטסדם. פרידריך, שמאס בחיי הבירה ברלין, בילה את רוב זמנו בארמון זה, וכאמור אף ביקש להקבר בו.
את עיסוקו בכתיבה החל פרידריך כבר בגיל 26, והוא המשיך לפרסם ספרים ומאמרים גם לאחר עלייתו לשלטון. ספריו עסקו בפילוסופיה של השלטון המלוכני בראייתו, בהיסטוריה של ממלכתו ובניתוח היסטורי של מהלכים מלחמתיים. בין השנים 1857–1846 יצא לאור אגד של כל כתביו בצרפתית, המתפרשים על פני 31 כרכים.
המלך ראה ביהודי הממלכה תושבים נחותים אף מתושביה הפולנים, אותם תיעב ודיכא. במסמך שפרסם בשנת 1752 נקבע כי היהודים הם הכת המסוכנת ביותר בתחומי הממלכה וכאלו הגורמים נזקים לעסקי המסחר (של הנוצרים), ובעקבות כך הוטלו עליהם חוקים ותקנות רבות שנועדו להגביל ולהקשות את חייהם, למשל איסור עיסוק בסחר צמר ותוצריו. בין היתר עסקו תקנות אלו במתן היתרי נישואין ליהודים, אשרות התיישבות והגירה, ובניהול עסקים בבעלות יהודית. התקנות נכתבו בצורה מפורטת מאין כמוה וכך, לדוגמה, הוטל איסור על חזני קהילת היהודים בברלין לשאת נשים, והוטלה על היהודים אחריות קבוצתית-קהילתית לפשעים שבוצעו בידי פרטים מהקהילה.
ב-1769 נחקק חוק "חרסינת היהודים". מדובר בחרסינה מאיכות ירודה שיוצרה במפעליו הכושלים של המלך ושמפאת חוסר גמור בקונים, נכפה על היהודים לקנותה במחיר מלא במטרה שהם, על ידי כישורי המסחר שלהם יצליחו למכור אותה מחוץ לפרוסיה.
כיבושיו של פרידריך השני וחלוקת פולין הכניסו תחת שלטונו עשרות אלפי יהודים שגרו במזרח.
התקנות המבזות לא מנעו מהמלך להשתמש ביהודים לצרכיו כאשר ראה זאת לנכון. בתקופת מלחמת שבע השנים מינה יהודים כחוכרי המטבעה למען הגדלת הרווחים. לאחר המלחמת, בעת תנופת הצמיחה הכלכלית, נעזר המלך בשירותיהם של היהודים כסוחרים ובנקאים ואף העניק לחלקם זכויות הקרובות לשל הנוצרים בממלכה. עקב כך נוצרה הבדלה ברורה ורשמית בין שני "סוגי" יהודים בפרוסיה: האחד – היהודי התועלתן, שמניע את גלגלי הכלכלה הפרוסית, ואילו השני – היהודי הטפיל, שההגבלות וההשפלות חלו בעיקר עליו בשל חוסר תרומתו למאמץ הלאומי. יהודי פרוסיה המשכילים והאמידים העריצו את פרידריך שבזכותו הגיעו למעמדם הרם, אך זו הייתה שכבה עילית דקה ביותר.
ביקורת של היהודים כלפי פרידריך ניתן למצוא בשיר שפורסם בעיתון המאסף ביום הולדתו של המלך, שמבקר את השותים ושרים לכבודו, ולעומת זאת מכריז את שירתו ונאמנותו לה'.
מרבית מהתקנות כנגד יהודים שהונהגו בימיו של פרידריך השני, בוטלו רק לאחר כיבוש פרוסיה בידי נפוליאון בשנת 1806 בעת מלחמתו נגד הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית.
פרידריך השני היה מעין דמות רדיקלית ביותר בימיו, שהביעה דעות שלא נהגו להשמע כלל וביניהן אתאיזם מוחלט. בשביל הרבה אנשים בתקופה הזאת, חלקם גם מאנגליה, פרידריך השני נהפך לגיבור ולדמות מופת. הוא נהג לכנות את הדת הנוצרית בפרט כ"דת בדיונית מטאפיזית מוזרה". הוא לא חסך כלל וכלל בתיאורים, וכינה את ישו עצמו כ"גנימד" בהתייחס לחשיבותו של יוחנן בן זבדי בהיסטוריה.[6]
פרידריך נהג להעצים את מעגלי ארמונותיו, ובין הבולטים שבהם הוא ארמון סנסוסי וההרחבה שבוצעה בארמון שרלוטנבורג. בנוסף בחר פרידריך הגדול להקים את האופרה המלכותית של ברלין ומפעלי עבודות יד מפורסמים כגון תעשיית החרסינה המפוארת של ברלין.[6]
כפי שדגל פרידריך, הוא הרחיב את מערכת המשפט הפרוסית. הוא הנהיג שוויון זכויות בפני כל אזרחי המדינה, מה שהוביל גם להפחתת האנטישמיות כלפי יהודי פרוסיה. בנוסף הוא נהג, בכל פעם שפגש אזרח רגיל מן השורה, להוריד את כובעו במעין מחווה לאזרח – עוד דרך המדגישה את גישתו הרדיקלית.[6]
׳״Frederick the Great’s Philosophical Writings”’, Princeton, NJ: Princeton University Press, 2021.
פרידריך ה-2, (1712-1786), מלך פרוסיה, דף שער בספרייה הלאומית
פרידריך השני, מלך פרוסיה, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
