פוסטקולוניאליזם

פוסטקולוניאליזם (באנגלית: Postcolonialism, בעברית: בָּתַר־מוֹשְׁבָנוּת^[1]) הוא שם כולל למערכת תאוריות המתמודדות עם המורשת המקומית במהלך ולאחר ההשתחררות מהשלטון הקולוניאלי האירופי מן המאה ה-19, ובמיוחד עם בעיית גיבושה של זהות לאומית עם קיצו. תאוריות אלה עוסקות בדרך בה ידע על עמים ויחידים, שנמצאו או נמצאים תחת שלטון קולוניאלי, שירת את האינטרסים של המדינות הקולוניאליסטיות, והן מעלות שאלות כלליות עוד יותר לגבי האופן שבו ידע על עמים כבושים נוצר, כיצד משתמשים בו וכיצד עמים ויחידים שחיו תחת שלטון זר מכוננים את זהותם מחדש.^[^{דרוש מקור]}

מרבית התאוריות הפוסטקולוניאליסטיות מושפעות ממושג ה"כוח" של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. הן בוחנות כיצד מתוארים עמים, הנמצאים תחת שלטון קולוניאליסטי, וכיצד מתגבשת מערכת סמלים ודימויים, שמתוארים כידע אובייקטיבי, על עמים אלה.^[^{דרוש מקור]}

כבר במחצית המאה ה-20 החלו להופיע עבודות המבקרות את המסורת הקולוניאלית, בסגנון ממנו יצמח לימים הפוסטקולוניאליזם. החשובה בעבודות אלו היא הספר "עור שחור, מסיכות לבנות", של פראנץ פנון, שיצא לאור בשנת 1952. אך עבודות אלו לא התגבשו לכלל גישה מחקרית אחידה עד סוף שנות ה-70.^[^{דרוש מקור]}

ניתן לציין את ראשיתו של הזרם הפוסטקולוניאלי בפרסום הספר "אוריינטליזם", של אדוארד סעיד, שיצא לאור בשנת 1978. סעיד תיאר את התפתחות מדע המזרחנות, תוך שהוא מתמקד בהתפתחות מדע זה בצרפת ובבריטניה. סעיד הדגיש את הקשר ההדוק שבין מדע המזרחנות לבין הקולוניאליזם – הכיבוש הפיזי של המזרח אפשר למדענים לחקור את הארצות הכבושות, ובכך סייע ליצירתו של מדע האוריינטליזם. מדע זה יצר, מצידו, את ההצדקה לכיבוש המזרח. בתארו את תרבויות המזרח כתרבויות נחשלות, הצדיק מדע האוריינטליזם את טיעון "משא האדם הלבן" (White Man Burden) – הטיעון ששליטת האדם הלבן בעמי העולם מוצדקת משום שתרבותו עליונה על זו שלהם, ועליו מוטלת המשימה להפוך אותם לבני תרבות.^[^{דרוש מקור]}

עיקר עיסוקו של סעיד איננו באוריינט – בהתרחשויות בארצות המזרח ובתרבותן, אלא באוקסידנט – בהתרחשויות בארצות המערב, קרי – אירופה וצפון אמריקה. סעיד חוקר את גוף הידע האוריינטליסטי על מנת להסיק מסקנות על האופן שבו התעצבה התודעה המערבית אל מול האוריינט. לטענתו, לצד הסיבות שפורטו לעיל, שימש מדע האוריינטליזם כדי להציג את אנשי האוריינט כפראים בלתי רציונליים – ובכך להדגיש את הרציונליות של אנשי האוקסידנט.^[^{דרוש מקור]}

בעקבות סעיד, התפתח ענף מחקרי נרחב שעסק ב"אחר" הקולוניאלי – באופן שבו המחקר והתרבות של המערב הגדירו תרבויות שאינן מערביות כמושא לבחינה ולמחקר, וככזה הציגו אותו כחשוך, כקנאי וכשבטי. הצגה זו שימשה על מנת להצדיק את העליונות התרבותית והמוסרית של המערב על פני האוריינט, ובכך להצדיק את השליטה המערבית.^[^{דרוש מקור]}

מחקרים אלו עסקו בפירוק של טיעונים המצביעים על עליונות של המערב על פני האוריינט, וחשיפת ההנחות הסמויות המצויות בבסיס הטיעונים הללו – הנחות המתבססות על יחסי הכוח הקיימים בין המערב לבין האוריינט. באמצעות פירוק זה מבקשים החוקרים להראות כיצד טיעונים אלו אינם משקפים מציאות אובייקטיבית, אלא משמשים כדי לשקף את יחסי הכוח הללו מחד וכדי לחזק אותם מאידך.^[^{דרוש מקור]}

במקביל לעיסוק בתודעתו של הכובש, עסק המחקר הפוסטקולוניאלי באופן נרחב גם בתודעתו של הנכבש. כדי ליצור סיטואציה פוסטקולוניאלית אין די בקיומם של יחסי שליטה – מרכיב הכרחי של סיטואציה כזו הוא הקנאה של הנכבש בכובש ורצונו להידמות אליו. השפעתו ההרסנית של הקולוניאליזם מתבטאת בכך שמושאיו מאבדים את אמונם בתרבותם שלהם, ומנסים להידמות לתרבות השלטת. מאמץ זה נידון לכישלון – בעוד שהתרבות השלטת הצהירה, לרוב, על עקרונות.^[^{דרוש מקור]}

ערך מורחב – הומי באבא

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ישנה תאוריה פוסטקולוניאליסטית הגורסת כי מדינת ישראל היא תוצר של קולוניאליזם אירופי. לפי תאוריה זו, הקולוניאליזם בציונות מתבטא בהגירת יהודים אירופים למזרח התיכון והפעלת פרקטיקות אוריינטליסטיות נגד היהודים המזרחים ונגד הערבים.^[^{דרוש מקור]}

לפי הוגים המצדדים בתפישה זו כגון סמי שלום שטרית ואלה שוחט, הציונות היא תנועה לאומית אירופית שנוצרה בעקבות מצוקתם ורדיפתם של יהודי אירופה במולדתם. בעוד שיהודי אירופה סבלו מאנטישמיות ורדיפות שהגיעו לשיאן בשואה, נהנו יהודי ארצות ערב מחיים נוחים ומשכנות טובה באופן יחסי עם הערבים. מדינת ישראל היא שלוחה קולוניאליסטית של המערב, שהוקמה תוך נישול האוכלוסייה המקומית, הפלסטינים (בטענה שלפי זכותם ההיסטורית והדתית הטריטוריה הזו שייכת להם), מאדמתה ומזכויותיה. עם הקמת מדינת ישראל חששו היהודים האשכנזים מנחיתות דמוגרפית לעומת הערבים ומקריסה כלכלית, ולכן עקרו מארצותיהן את הקהילות היהודיות שחיו בארצות מוסלמיות והביאו אותן במרמה לישראל. סיבה נוספת להבאת יהודי המזרח היא שישמשו פועלים שחורים ויישבו את אזורי הספר והפריפריה הבלתי מאוכלסים. הזהות הערבית של המזרחים היוותה איום על הממסד האשכנזי השליט בשל חשש לצביונה האירופי של המדינה, מהתחברות של המזרחים אל הערבים ומאובדן ההגמוניה האשכנזית, ולכן נקטה ונוקטת המדינה מדיניות של אפליה שיטתית נגד המזרחים, כמו גם נגד ערבי ישראל, בכל תחומי החיים על מנת לשמר את הפער הכלכלי והמעמדי בין האשכנזים למזרחים. בנוסף לכך פעלו ופועלים האשכנזים באמצעות מערכת החינוך למחיקת זהותם המזרחית של המזרחים ולהביא להשתכנזותם. עוד פועלים האשכנזים להחדרת שנאה בקרב המזרחים כלפי הערבים במטרה לתקוע טריז בין שתי האוכלוסיות, שהתחברותן עלולה לערער על השלטון האשכנזי. כתוצאה מכך האשכנזים המשתייכים ל"מחנה השלום" חשים עליונות מוסרית כלפי המזרחים בשל החזקתם בדעות יוניות וליברליות כביכול. מצדדי הנרטיב הנ"ל טורחים להדגיש כי נישול הפלסטינים, הבאת המזרחים, ניצולם והפלייתם נעשו במתכוון במסגרת תוכנית מאורגנת ושיטתית.^[^{דרוש מקור]}

הספר "עיר לבנה עיר שחורה" מאת שרון רוטברד מיישם ניתוח פוסט-קולוניאלי בנוגע להכרזת אונסק"ו על העיר הלבנה של תל אביב ולהתפתחותה, ולניתוח היחסים שבין תל אביב ליפו.^[^{דרוש מקור]}

עמדות אלה נחשבות לקיצוניות והן שנויות במחלוקת. המבקרים הרבים של נרטיב זה טוענים שהוא מתבסס, לכל היותר, על פרשנות מגמתית וסלקטיבית של חומרים היסטוריים מעטים. למשל, הוא עושה אידיאליזציה לחיים בין היהודים למוסלמים במדינות ערב. בכך, טוענים המבקרים, הפוסטקולוניאליסטים מאמצים כלפי היהודים שעלו ממדינות ערב את אותה גישה מתנשאת שהם מייחסים לאשכנזים. המצדדים בנרטיב זה נוטים לבטל עדויות סותרות של יהודים יוצאי מדינות ערב, בטענה כי הן תוצאה של שטיפת מוח אשכנזית, אשר יצרה במוחם תודעה כוזבת. עוד טוענים המבקרים כי נראטיב זה מציג תמונה פשטנית ודו-קוטבית של מציאות מורכבת, במקום חלוקה עדינה יותר לקבוצות חברתיות ולבעלי אינטרסים. בנוסף, הם מציינים כי הנרטיב הפוסטקולוניאליסטי עושה דמוניזציה לאשכנזים, משום שתוכנית שיטתית לניצול, שיעבוד והפליה של אוכלוסייה מחייבת תכונות אופי מסוימות: רוע לב, זדון, חשיבה לטווח ארוך, מחושבות ואנוכיות. ייחוס תכונות אלה לאשכנזים באופן גורף הוא למעשה ביטוי של גזענות.^[^{דרוש מקור]}

אחת הטענות נגד התאוריה הפוסטקולוניאליסטית היא שהתוצר של סלחנותה כלפי האחר הילידי מוביל לעיתים לסלחנות כלפי גילויים בוטים של רלטיביזם תרבותי וכן לסלחנות כלפי גילויי אלימות כגון מעשי טרור.^[^{דרוש מקור]}

פרנץ פנון, "עור שחור, מסיכות לבנות" הוצאת מעריב, 2004 (1952).
אלבר ממי, דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש, הוצאת כרמל 2005. (1957).
פרנץ פנון, "מקוללים עלי אדמות", הוצאת בבל 2006 (1961).
אדוארד סעיד, אוריינטליזם.
הומי באבא, The Location of Culture.
רנג'יט גוהא, Subaltern Studies.
אלאגמיר האשמי, Commonwealth Literature: An Essay Towards the Re-definition of a Popular/Counter Culture.

אלן פינקלקראוט, בשם האחר, הוצאת שלם, 2004. חוברת שמקשרת בין פוסט קולוניאליזם ליחס לישראל וליהודים.
יהודה שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, תל–אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004.
רוברט יאנג, פוסט קולוניאליזם: מבוא, תל אביב, הוצאת רסלינג, 2008.
ירון אזרחי, השיח הפוסטקולוניאלי הישראלי, קתרסיס 11, אביב תשס"ט 2009