Loading AI tools
בהלכה, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר,[1] וכאשר שני עדים מעידים, על בית-הדין לקבל את דבריהם, ובלשון התורה: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".[2]
| מקרא | ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ו |
|---|---|
| משנה | מסכת סנהדרין, מסכת מכות |
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, מסכת מכות |
| משנה תורה | ספר שופטים הלכות עדות |
| שולחן ערוך | חושן משפט כ"ח–ל"ח |
  | |
על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין עליו הוא מעיד. אין אפשרות להעיד על דבר ששמע מעד אחר (עד מפי עד), למעט במקרים בודדים (כגון בעדות על אדם נשוי שמת). כמו כן, ניתן לקבל עדות רק כאשר העד עצמו נמצא כאן ולא על פי עדות שכתב, למעט חתימת עד בשטר ("מפיהם ולא מפי כתבם[3]"). בנוסף, קובעת ההלכה, שעד שהעיד אינו יכול לחזור בו ולהתחרט ("כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"), ועדותו נשארת על כנה עד שיפסל מהסיבות המובאות בהמשך.
כתוב בתורה (בספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ו):
"לא-יקום עד אחד באיש, לכל-עון ולכל-חטאת, בכל-חטא, אשר יחטא: על-פי שני עדים, או על-פי שלשה-עדים--יקום דבר"
מפסוק זה לומדים ששני עדים ראיה ברורה ומוחלטת לבירור המציאות.
בדיני ממונות- שני עדים מחייבים או פוטרים על פי עדותם באופן מוחלט. בדיני נפשות שני עדים מסוגלים להביא להריגתו של אדם שחטא.
כל מספר של עדים הוא כמו שני עדים, ולכן, שניים מול מאה- העדות מוכחשת וצריך ראיה חדשה כדי לפסוק את הדין. אם אחד מן העדים נפסל, כל העדים נפסלים עמו.
בדיני ממונות חקירת העדים אינה חמורה, ובקלות מקבלים את עדותם. לעומת זאת, בדיני נפשות מחמירים מאוד עם העדים, מאיימים עליהם באיומים רבים (עיין במשנה, מסכת סנהדרין, פרק ד'), חוקרים אותם חקירות רבות ובקלות רבה מבטלים את עדותם (לפעמים אפילו מסיבות שייראו לא הגיוניות). כל זאת על מנת שלא להרוג אדם שלא על פי דין, דבר שאי אפשר להחזירו למצבו הקודם.
ערך מורחב – דרישה וחקירה
ישנם מקומות שצריך שני עדים כדי לבצע פעולה מסוימת, כגון קידושין שאם אין שני עדים בשעת הקידושין, הקידושין לא חלים כלל. וכן בשטר שאם אין חתומים עליו שני עדים, אין תוקף לשטר זה, וכן בגט ובמקומות נוספים.
הדרכים לבטל כח של שני עדים הם:
- הכחשה- שני עדים או יותר המעידים הפוך מהעדים הראשונים, במקרה כזה בי"ד לא יכריע לשום כיוון עד שיהיו ראיות נוספות.
- הזמה- שני עדים המעידים שבשעה עליה העדים הראשונים מעידים הם היו עמם ולא במקום עליו הם מעידים, במקרה כזה העדות הראשונה מתבטלת לגמרי ובתנאים מסוימים חלים עליהם דיני עד זומם.
- פסול קורבה- הצד שכנגד יכול להביא ראיה (כגון על ידי עדים) שהעדים המעידים קרובים ביניהם או קרובים לאחד הנידונים, במקרה כזה העדות בטלה לגמרי.
- פסול עדות- הצד שכנגד יכול לפסול את העדות על ידי שיביא ראיה לכך שאחד או יותר מן העדים הוא פסול לעדות, כגון שנתפס משקר בבית דין או שנתפס בגנבה וכדומה. במקרה כזה העדות בטלה לחלוטין.
- ראייה חזקה יותר- במידה והוכח באופן ברור וידוע לכל שהעדות היא שקרית. הדוגמה הבולטת היא כשבא הרוג ברגליו (עדים העידו על אדם שמת והוא הגיע)[4], מקרה כזה נחשב סוג של הכחשה, אלא שבו אין ספק שהעדים שיקרו (בניגוד להכחשה רגילה).
לעומת זאת, עד המונע מרגשי שנאה או אהבה אינו נפסל לעדות[5].
לפני הגדת העדות מזהירים את העדים. אחד מנוסחי האזהרה הוא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, כלומר: עדי השקר בזויים אפילו בעיני שוכריהם.
עד אחד אינו יכול להעיד בדיני נפשות, גם בדיני אישות עד אחד אינו נאמן[6] ואין לעדותו שום משמעות. גם בדיני ממונות כוחו של עד אחד הוא חלש ומוגבל. בדיני ממונות עד אחד יכול לחייב את הצד שכנגד להישבע שעדות העד אינה נכונה, ואם אינו רוצה להישבע יהיה חייב לשלם. אך אם נשבע- עדות העד חסרת משמעות.
ישנם דברים מסוימים שבהם עד אחד כן נאמן:
- איסורים - יהודי נאמן לומר על מאכל מסוים שהוא כשר או טרף, וכן אישה נאמנת על איסורי נידה. (עיינו עד אחד נאמן באיסורים)
- מיתה - בעדות על אדם נשוי שמת, התירו לקבל עדות של יחיד כדי שהאשה הנשואה לו לא תישאר עגונה.
- להוציא ממון "דעבידא לגלויי" - חז"ל קבעו שיהודי יכול להעיד בחלק מדיני ממונות, אם כל האמת עתידה להתגלות (לכן לא יעיז לשקר).
- ערך מורחב – פסולי עדות
על פי ההלכה, עדות של חרש, שוטה וקטן וכן עדות של אישה[7] לא מתקבלות בבית דין כלל, למעט מצבים מסוימים שבהם מקבלים עדותם (ברוב המקרים שמקבלים עדות של יחיד מקבלים גם עדות של פסולים).
גם מי שנתפס בעבירה שיש בה חמדת ממון (שביצע עבירה עבור בצע כסף) נפסל לעדות.
ישנם פסולים נוספים המפורטים במשנה במסכת סנהדרין.
כל הקרובים (המפורטים במשנה) פסולים לעדות, בין אם הם קרובים לאחד מבעלי הדין, ובין אם הם קרובים אחד לשני.
- ערך מורחב – אומדנא
הרמב"ם כותב שעל פי שורת הדין על הדיין להכריע על פי שכנוע פנימי ללא צורך בעדים, אולם, כאשר יש שני עדים אין צורך בשכנוע פנימי (משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ד א-ו):
"יש לדיין לדון בדיני ממונות, על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; ואין צריך לומר אם היה הוא יודע בוודאי שהדבר כן, שהוא דן כפי מה שיידע...
וכן אם יצא שטר חוב לפניו, ואמר לו אדם שסומך עליו, אפילו אישה או קרוב, זה פרוע הוא - אם סמכה דעתו על דבריו - יש לו לומר לזה, לא תיפרע אלא בשבועה; או אם היה עליו שטר חוב לאחר, ייתן לזה שלא נפגם שטרו כלל, ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד, או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כלל: כפי מה שיראה...
אם כן למה הצריכה תורה שני עדים: שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים--ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
כל אלו הדברים, הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונין, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם, אינן חכמים כראוי ובעלי בינה - הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה."
לשיטת הרמב"ם, ניתן להגיע לשכנוע פנימי גם על סמך דבריה של אישה או של קרוב משפחה. הרמב"ם עצמו כותב שבמהלך הדורות הוחלט שלא לפסוק על פי שכנוע פנימי.
אולם, הרא"ש כותב שהדבר אפשרי כאשר ישנו "אומדנא דמוכח", דהיינו, שכנוע המבוסס על ראיות (למשל, על ראיות נסיבתיות), וכך נפסק בספר פתחי תשובה (חו"מ טו, ט), וכך הוחלט ברשת בתי הדין ארץ חמדה גזית.[8]
- עדות (הלכה), ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- עדים באתר "ויקישיבה", מתוך הספר "חקירה ודרישה".
- ירון זילברשטיין, רועי בקר בהליך עיבור השנה וכדיינים: פרק נשכח במאבק על ההגמוניה השיפטית הפנים-יהודית בתקופת חז"ל, מאזני משפט ח (תשע"ג), עמ' 217-236
- עדות בשבועה, בתוך: שלטון החוק, מאת נחום רקובר, ירושלים תשמ"ט, שער שישי
- העדים בהלכה בספר המסורת היהודית מאת הרב אליעזר מלמד.
- מאמרים בנושא עדות, באתר ספריית אסיף
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
