עבדות בברזיל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
העבדות בברזיל החלה במאה ה-16, כאשר האימפריה הפורטוגזית גילתה את אדמת ברזיל והייתה זקוקה לכוח עבודה יעיל וזול למלאכות שונות, ביניהן עיבוד חקלאי. לשם כך הפורטוגזים שיעבדו והביאו בכפייה עבדים אפריקאים באוניות לברזיל, כחלק מסחר העבדים הטרנס אטלנטי. עבדות זו נמשכה עד המאה ה-18, אז נאסרה בחוק.
כלכלת ברזיל הלכה והתפתחה על ידי שימוש של הפורטוגזים בעבדים. בשלב הראשון, השתמשו כעבדים בעיקר האינדיאנים ילידי המקום. המעבר לכוח עבודה שמורכב בעיקר מעבדים אפריקנים התרחש בהדרגה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-16. כאשר החלו לייבא עבדים אפריקנים רבים, הם הוקצו לעבודות הקשות ביותר בשדות, ואילו האינדיאנים איישו את העבודות הקלות יותר, למשל עיבוד חקלאי. עד למחצית שנות ה-80 של המאה ה-16 העבדים האפריקנים היוו כשליש מכוח העבודה המשועבד בפרנמבוקו, בה היה הפיקוד המשגשג ביותר של תעשיית ייצור הסוכר בברזיל.
ייבוא העבדים האפריקנים גדל עוד יותר בהיקפו במהלך המאות ה-17 וה-18, בהן עשרות אלפי אפריקנים משועבדים הגיעו לערי הנמל האטלנטיות שבברזיל. בשל התחרות הגדולה בתעשיית ייצור הסוכר עם הודו המזרחית, חלה ירידה ברווחים, דבר אשר הוביל בעלי אדמות רבים למכור את העבדים האפריקנים שלהם דרומה, בעיקר למינאס ז'ראיס, שם התגלו זהב ויהלומים רבים. בהלת הזהב במאה ה-18 הובילה לשינוי הפוקוס והמשאבים הכלכליים דרומה אל עבר הזהב. הדרישה לכוח עבודה אפריקני באזורי החציבה גדלה עד מאוד, וכ-60 אחוזים מן העבדים שהגיעו לסלבדור יובאו למחצבות הזהב בפנים המדינה. הסחר הטרנס-אטלנטי בעבדים שגשג עד שנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-19, ובשנים אלו התרחשו קונפליקטים אירופאיים אשר סייעו לאמריקה הלטינית להגיע לעצמאות. בנוסף, ההתנגדות לסחר העבדים מצד הבריטים הביאה לירידה במסחר. הסחר הבריטי והאמריקני הפסיק בעשור הראשון של המאה ה-19 ועבדות הוצאה אל מחוץ לחוק בקולוניות האנגליות ב-1834. בנוסף, מרבית הרפובליקות הספרדיות-אמריקאיות החדשות הוציאו מחוץ לחוק את העבדות. עם זאת, ברזיל, קובה ופוארטו ריקו המשיכו לייבא עבדים מאפריקה לאורך המאה ה-19. בשנת 1850 הכריז פדרו השני, קיסר ברזיל על חוק סיום סחר העבדים, אשר קיבל ביטוי גם באכיפת החוק[1].