עבדות באימפריה העות'מאנית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
העבדות באימפריה העות'מאנית הייתה מוסד מרכזי וחלק משמעותי מכלכלת האימפריה העות'מאנית ומהמסורת החברתית שלה.[1] המקורות העיקריים של עבדים היו מלחמות ומסעות שיעבוד מאורגנים פוליטית בקווקז, מזרח אירופה, דרום אירופה, דרום מזרח אירופה ואפריקה.[2] במאה ה-16 וה-17 כחמישית מאוכלוסיית קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), המרכז המנהלי והפוליטי של האימפריה העות'מאנית, היו עבדים ושפחות.[3] נתונים סטטיסטיים בין מ-1453 עד 1700 מצביעים על כך שיבוא עבדים נוסף אל איסטנבול מהים השחור הסתכם בשנים אלה בסביבות 2.5 מיליון בני אדם.[4]
חבר במעמד העבדים העות'מאני, המכונה בטורקית קול, היה יכול להגיע למעמד גבוה. חלק מהתפקידים המוכרים יותר ששעבדים מילאו היו יניצ'רים (יחידות העילית בצבא האימפריה העות'מאנית), שומרים בהרמון, וסריסים, והם תפקדו למעשה כשומרים ומפקחים על שפחות משועבדות. עם זאת, נשים מילאו והחזיקו בתפקידים החשובים ביותר במוסד ההרמון.[5]
אחוז גדול מהפקידים בממשלה העות'מאנית נקנו כעבדים,[6] הם היו חלק בלתי נפרד מהצלחתה של האימפריה העות'מאנית מהמאות ה-14 עד ה-19. פקידים משועבדים רבים בעצמם היו הבעלים של עבדים רבים, אם כי הסולטאן עצמו היה בעל העבדים הגדול ביותר.[7] העות'מאנים יצרו מנהלים בעלי ידע מורכב בממשל ונאמנות קנאית. על ידי גידול והכשרה מיוחדת של עבדים כפקידים בבתי ספר בארמון כגון אנדרון, שם לימדו אותם לשרת את הסולטן והכשירו אותם במקצועות שונים,
בעקבות התנועה לביטול העבדות החלו מעצמות מערביות ללחוץ על עות'מאנים ועל מדינות אחרות לבטל את העבדות, כולל איסור על סחר ימי בעבדים. גם לאחר מספר צעדים לאיסור עבדות בסוף המאה ה-19, העבדות באימפריה האותמנית נמשכה ברובו אל תחילת המאה ה-20.