סרסואלה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרסואלה (בספרדית: Zarzuela) הוא ז'אנר לירי-דרמטי ספרדי המשלב בין סצנות מדוברות ומושרות, אופרטה, או אם המחזמר. בפרקי השירה משולבים שירים אופראיים ופופולריים, כמו גם ריקוד. נושאי הליברית (טקסטים של ההפקות) משתנים מאוד, החל מסיפורים שנגזרו מהמיתולוגיה היוונית-רומית ועד לסיפורי החיים המודרניים במדריד, במושבות ספרדיות לשעבר, או באזורים אחרים עם אוכלוסייה היספנית גדולה. האטימולוגיה של השם אינה ברורה, אך יש המציעים שהיא עשויה לנבוע משמה של בקתת ציד מלכותית, ארמון סרסואלה, ליד מדריד, שם אירח לעיתים קרובות המלך פיליפ הרביעי (1621–1665) קבלות פנים אקסטרווגנטיות שכללו הצגות של מחזות קומיים קצרים בליווי מוזיקלי.[1] הארמון בתורו נקרא על שם שיחי הפטל (zarzas) שגדלו בחצרו. הז'אנר שזכה לתמיכת בית המלוכה שגשג עד אשר האופרה האיטלקית והצרפתית הפכו פופולריות יותר ויותר בספרד במהלך המאה ה-18. זו הייתה האפנה שגם בני המלוכה הספרדיים העדיפו אופרה זרה על פני צורות מקומיות של תיאטרון מוזיקלי. בניסיון לבסס מחדש את המסורת המקומית, קבע המלך קארל הרביעי, בתחילת המאה ה-19, שכל האופרות הזרות יבוצעו בספרדית על ידי אזרחים ספרדים. המהלך לא עורר את תחייתו של תיאטרון מוזיקלי "לאומי" בנוסח ההצגות המוקדמות יותר בסגנון סרסואלה. במקום זאת, הכותרים הלועזיים המשיכו להיות מבוימים, ההבדל המשמעותי היחיד היה שפת הטקסטים, ספרדית והעלילות והסגנון של ההפקות נשארו זהים למקור. אף על פי שהמהלך לא הניב את התוצאה המיוחלת, היוזמה של קארל הרביעי בכל זאת סיפקה לזמרים הספרדים יותר הזדמנויות להופעות, מאשר היו להם בעשורים קודמים. הוא הניח את הבסיס ליצירת בתי ספר להכשרה מוזיקלית שיעזרו בסופו של דבר לשמור על מסורת תיאטרון מוזיקלי בספרד.
ישנן שתי צורות עיקריות של סרסואלהː ראשונה, המוקדמת יותר, בסגנון הבארוק (בערך 1630–1750), ושנייה, מאוחרת יותר, רומנטית (בערך 1850–1950). ניתן לחלק את הסרסואלות הרומנטיות לשני תת-ז'אנרים עיקריים, גנרו גרנדה וגנרו צ'יקו, אם כי קיימות תת-חלוקות אחרות.
תיאטרון מוזיקלי היה קיים בספרד מאז תקופת חואן דל אנצ'ינה, במאה ה-15. ז'אנר הסרסואלה היה חדשני בשילוב מסגרת דרמטית לקטעים המוזיקליים, שהשתלבו בעלילת היצירה. שולבו ריקודים ופזמונים וכן קטעי סולו והרכב, הכל בליווי תזמורתי.
בשנת 1657 בארמון המלכותי של אל פראדו, מלך ספרד פיליפ הרביעי, המלכה מריאנה וחצרם השתתפו בהופעה ראשונה של קומדיה חדשה מאת פדרו קלדרון דה לה בארסה, עם מוזיקה מאת חואן הידאלגו דה פולנקו בשם El Laurel de Apolo (זרי הדפנה של אפולו). אל לורל דה אפולו מסמל באופן מסורתי את הולדתו של ז'אנר מוזיקלי חדש שנודע בשם לה סרסואלה.
בדומה ל"מפרץ הסירנות", (1657) המוקדם יותר של קלדרון דה לה בארסה, אל לורל דה אפולו ערבב דרמה מיתולוגית עם סולואים אופראיים, שירים וריקודים פופולריים. הדמויות בסרסואלה המוקדמות והבארוקיות הללו היו תערובת של אלים, יצורים מיתולוגיים ודמויות קומדיה כפריות או פסטורליות; יצירתו הפופולרית של אנטוניו דה ליטרס "אקיס וגלתיאה" (1708) הוא דוגמה נוספת.
בספרד של בורבון במאה ה-18, הסגנון האמנותי האיטלקי שלט באמנויות, כולל האופרה האיטלקית. סרסואלה, אף על פי שעדיין נכתבה לטקסטים ספרדיים, השתנתה כדי להתאים לאופנה האיטלקית. בתקופת שלטונו של המלך קארלוס השלישי, בעיות פוליטיות עוררו שורה של מרידות נגד שריו האיטלקיים; אלה זכו להד במצגות תיאטרליות. הסגנון הישן יותר של סרסואלה יצא מהאופנה, אבל המסורת הספרדית הפופולרית המשיכה להתבטא ביצירות קצרות יותר, כמו הטונדילה (או האינטרמצו) של סצנה בודדת. מוזיקאים כמו אנטוניו רודריגז דה היטה היו בקיאים בסגנון הקצר יותר של יצירות, אם כי הוא גם כתב סרסואלה בקנה מידה מלא עם דה לה קרוז בשם Las segadoras de Vallecas (הקוצרים של ולקס, 1768). חוסה קסטל היה אחד מכמה מלחינים שכתבו לתיאטרון דל פרינסיפה.
בשנות ה-50 וה-60 קבוצה של סופרים ומלחינים פטריוטים בראשות פרנסיסקו ברביירי וחואקין גסטמביד החייתה מחדש את הסרסואלה, וראתה בה שחרור אפשרי מההגמוניה של המוזיקה הצרפתית והאיטלקית. מרכיבי היצירה ממשיכים להיות זהים: סולואים ופזמונים מושרים, מתובלים בסצנות מדוברות, ושירים קומיים, הרכבים וריקודים. דרמות היסטוריות ווריאציות אזוריות יש בשפע, והליברית (אם כי לעיתים קרובות מבוססת על מקוריות צרפתיות) עשירות בביטויים ספרדיים ובז'רגון פופולרי.
הסרסואלה של היום כללו בליברית שלהם אזוריות וסלנג פופולרי שונים, כמו זה של מדריד castizos. לעיתים קרובות, הצלחתה של יצירה נבעה משיר אחד או יותר שהציבור למד להכיר ולאהוב. למרות כמה שינויים, המבנה הבסיסי שלה נשאר זהה: סצנות דיאלוג, שירים, פזמונים וסצנות קומיות שבוצעו בדרך כלל על ידי שני שחקנים-זמרים. יצירות המופת שהגיעו לשיא מתקופה זו היו לחם ושעשועים של ברביירי והשבועה של גסטמביד. מלחין בולט נוסף מתקופה זו היה אמיליו ארייטה.
לאחר המהפכה המפוארת של 1868, המדינה נכנסה למשבר עמוק (במיוחד מבחינה כלכלית), שבא לידי ביטוי בתיאטרון. הציבור לא יכול היה להרשות לעצמו כרטיסים לתיאטרון במחירים גבוהים להפקות גרנדיוזיות, מה שהוביל לעלייתם של תיאטרוס ורידאדאס ("התיאטראות המגוונים") במדריד, עם כרטיסים זולים להצגות בנות מערכה אחת (sainetes). "תיאטרון השעה" הזה זכה להצלחה רבה. סרסואלות חד-מערכתיות סווגו כג'נרו צ'יקו ("ז'אנר קטן") בעוד שהארוכות יותר, של שלוש מערכות, שנמשכו עד ארבע שעות, נקראו ג'נרו גראנדה ("ז'אנר גדול"). סרסואלה גראנדה הופיעה בתיאטרון דה לה סרסואלה דה מדריד, שהוקם על ידי ברביירי וחבריו בשנות ה-50 של המאה ה-19. תיאטרון חדש יותר, האפולו, נפתח ב-1873. בתחילה ניסו להציג בו את הג'נרו גראנדה, אך עד מהרה נכנעו לטעם ולכלכלה של אותה תקופה, והאפולו הפך ל"מקדש" של הג'נרו צ'יקו, הפופוליסטית יותר בסוף שנות ה-70.
תוכן מוזיקלי מתקופה זו נע בין אריות אופראיות בקנה מידה מלא (רומנסות) לשירים פופולריים. בין דיאלוג מדרמה פואטית גבוהה ועד דמויות קומדיה נמוכות. ישנם גם סוגים רבים של סרסואלה בין שני הז'אנרים עם מגוון טעמים מוזיקליים ודרמטיים.
הופקו גם כותרים חדשים אחרים. פארודיות אופרה בספרדית, שנודעו מאוחר יותר בשם zarzuelas parodias פארודית סרסואלה, הופיעו באמצע המאה ה-19. פארודיות אלה לעגו לאופרות האיטלקיות שזכו להצלחה בספרד, על ידי ניכוס המוזיקה אך הצגת עלילה חדשה שלעגה לקו הסיפור המקורי. הפארודיות של הסרסואלה היו חשובות מכיוון שהן יצרו מרחב לתיאטרון מוזיקלי ספרדי, כדי לערער את הדומיננטיות של האופרה האיטלקית על הבמות הליריות של ספרד.
רבות מהסרסואלות הגדולות ביותר נכתבו בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, אך הסוגה המשיכה להסתגל לגירויים תיאטרליים חדשים עד למאה ה-20. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, הצורה ירדה במהירות, והסרסואלה הרומנטיות האחרונות שהעלו על הבמה נכתבו בשנות החמישים.
בעוד ברביירי הפיק את הסרסואלה גרנדה הגדולה ביותר באל ברברילו דה לאוואפיס, היוצר הקלאסי של הג'נרו צ'יקו היה תלמידו פדריקו צ'ואקה, ש-La gran vía שלו (הולחן עם חואקין ואלוורדה דוראן) זכה להצלחה הן בספרד והן ברחבי אירופה.
היורש המוזיקלי של צ'ואקה היה ז'וזה סראנו, שג'נרו צ'יקו, במערכה אחת שלו – בעיקר La canción del olvido, Alma de dios ו־Los claveles ו־La dolorosa המאוחרים הרבה יותר – יוצרים גשר סגנוני לסרסואלות המתוחכמות יותר מבחינה מוזיקלית של המאה ה-20.
בעוד שהסרסואלה הציגה (או אפילו האדירה) מנהגים פופולריים, פסטיבלים ואופני דיבור, במיוחד אלה של מדריד, משהו שמעולם לא נמצא בסרסואלה הוא ביקורת חברתית. הם חגגו את הסדר הקבוע של החברה; אם סרסואלה תומכת במשהו, זה יהיה להאטה או חיסול של השינוי החברתי.
משנת 1900 לערך, המונח ("ז'אנר נמוך") נוצר כדי לתאר צורת בידור מתפתחת הקשורה (רוויו) סוג של קומדיה מוזיקלית: אלו היו יצירות מוזיקליות דומות לסרסואלה ג'נרו צ'יקו, אך קלילות ונועזות יותר בביקורת החברתית שלהן,[2] עם סצנות המתארות נושאים מיניים והרבה משמעויות מילוליות. יצירה פופולרית אחת משנות הג'נרו אינפימו היא La corte de Faraón (1910), מאת ויסנטה לאו, שהתבססה על האופרטה הצרפתית מאדאם פוטיפר.
בעשור השני של המאה, השפעותיהן של האופרטה הווינאית וחסידי סאליבן האנגלים כמו ליונל מונקטון[3] הרגישו, ביצירות כמו Molinos de viento ו־El asombro de Damasco (שתיהן מאת פבלו לונה), לפני כן. המסורת הספרדית של ההופעות הגדולות הוחזרה בספרו של אמדאו ויבס "דוניה פרנסיסקיטה" (1923). הסרסואלה המשיכה לפרוח בשנות ה-30, הודות למלחינים במעמדם של פבלו סורוז'בל - שהניעו אותה מחדש כאמצעי להערה חברתית-פוליטית - פדריקו מורנו טורובה ופרנסיסקו אלונסו.
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, "סרסואלה גראנדה" בת שלוש המערכות שבה את מעמדה כצורה הפופולרית ביותר של תיאטרון מוזיקלי ספרדי, לא רק בספרד אלא גם במקומות שונים בעולם ההיספני. הכותרים הפופולריים ביותר כללו את "דוניה פרנסיסקיטה" של אמדאו ויבס (1923), סיפור על תחפושות וזהויות מוטעות במרדף אחר אהבה; "לואיסה פרננדה" של פדריקו מורנו טורובה (1932), סיפור על משולש אהבה המתרחש במהלך המהפכה הספרדית של 1868; ו־La tabernera del puerto של פבלו סורוזאבאל (1936; "הברמנית בנמל"), סיפור אהבה ימי המתרחש בנמל דמיוני בצפון ספרד. זרזואלה גם שגשגה בכמה מהמושבות לשעבר של ספרד, בעיקרקובה והפיליפינים. בקובה הז'אנר היה חדור במקצבים אפרו-קובניים, והסיפורים נגזרו במידה רבה מהחוויה הקולוניאלית הקובנית. בין הכותרים החשובים ביותר ברפרטואר הזרזואלה הקובני היו סרטו של גונזלו רויג בשתי מערכות "ססיליה ואלדס" (1932) ו"מריה לה או" (1930) של ארנסטו לקוונה. בתוך ההפיליפינים, "סרסוולה" (sarsuela) בשפה הטאגלוגית הייתה פופולרית לסירוגין במהלך המאה ה-20, עם עליות ניכרות בשנות ה-50, ה-70 וה-80. כמו עם zarzuelas במקומות אחרים, אלה כללו סגנונות מוזיקליים מקומיים ונושאים. הסרסוולה הידועה ביותר בפיליפינים היא ה-Dalagang bukid של Hemogenes Ilang ושל ליאון איגנסיו (1917; "עלמת מדינה").
בעיקר בגלל שינוי בחיים הפוליטיים והכלכליים, הלאומנות הדעיכה וההרס של תיאטראות וקהילותיהם במהלך מלחמת האזרחים בספרד, זרזואלה ירדה בהדרגה בפופולריות בספרד לאחר אמצע המאה ה-20. עם זאת, הצורה שמרה על מקום צנוע ברפרטואר התיאטרון המוזיקלי של הפיליפינים ורוב העולם דובר הספרדית, כולל הפזורה דוברת הספרדית, בעיקר בקהילה הקובנית של דרום פלורידה, שם הופקו לסירוגין זרצואלה קובניות. בכל אזורים אלה, רוב היצירות שבוצעו היו ישנות יותר, אך מדי פעם הופקו גם כותרים חדשים ומתוקנים. ב-2012, למשל, הועלתה במנילה הפקה חדשה של ה-Tagalog sarswela Walang sugat (1902; "ללא פצעים", הליברית
עם זאת, מלחמת האזרחים בספרד הביאה לדעיכה של הז'אנר, ולאחר מלחמת העולם השנייה, הכחדתו כז'אנר חי הייתה כמעט מוחלטת. לא היו מחברים חדשים והיצירות אינן מותאמות. לא נוצרו יצירות חדשות משמעותיות מאז שנות ה-50; הרפרטואר הקיים יקר להפקה, וקלסיקות רבות בוצעו רק באופן ספורדי בשנים האחרונות, לפחות באופן מקצועי.
הז'אנר שוב חזר לאפנה בספרד ובמקומות אחרים: אנשים צעירים יותר, נמשכו למוזיקה הלירית ולמחזה התיאטרלי שלו בשנות ה-40 וה-50. הרדיו והטלוויזיה הספרדית הקדישו זמן ל-zarzuela ב-1978, לא מעט בסדרת תוכניות פופולרית שהופקה על ידי TVE ונקראת Antología de la zarzuela ("אנתולוגיה של סרסואלה"). אלה התבססו על סינכרון ליפ של ההקלטות הקלאסיות של שנות ה-40 וה-50. כמה שנים קודם לכן, האימפרסריו חוסה טמאיו עבד על מופע תיאטרלי באותו השם, שהפך קטעים של סרסואלה לפופולריים בכמה סיורים לאומיים ובינלאומיים.[4]
בעוד שמסורת הסרסואלה שגשגה במדריד ובערים ספרדיות אחרות, קטלוניה פיתחה סגנון משלה, עם ליברית בקטלאנית. האווירה, העלילות והמוזיקה היו שונים לגמרי מהדגם שניצח במדריד, שכן הסרסואלה הקטלונית חיפשה למשוך קהל אחר, המעמדות הבורגניים. הקטלונית הפכה לאט לאט למה שנקרא, בקטלאנית, teatre líric català ("תיאטרון לירי קטלאני"), עם אישיות משלה, ועם תמלילים ומלחינים מודרנים כמו אנריק גרנדוס או אנריק מורה.
בשנים האחרונות של המאה ה-19, עם הופעת המודרניזם, אחד מהמודרניסטים הבולטים, ואחד מתלמידיו של פליפ פדרל, הגיע אמדאו ויבס לזירת ברצלונה. הוא תרם ליצירת ה־Orfeó Català ב-1891, יחד עם לואיס דוחן. למרות ההצלחה שנרשמה במשך שנים רבות, השאיפה המוזיקלית שלו לקחה אותו למדריד, שם היה ל"זרזואלה" פרופיל גבוה יותר. Vives הפך לאחד ממלחיני ה"זרזואלה" החשובים ביותר, עם יצירות מופת כמו "דוניה פרנסיסקיטה".
בקובה האפרוקובאניסמו zarzuelas של ארנסטו לקוונה (María la O ; El cafetal), אליסאו גרנט (La virgen morena) וגונזלו רויג (Cecilia Valdés, המבוסס על הרומן הקלאסי של Cirilo Villaverde) מייצגים תור זהב קצר בעל חשיבות פוליטית ותרבותית. יצירות אלו ואחרות התרכזו במצוקתה של האשה המולאטית ושאר המעמדות השחורים בחברה הקובנית. הכוכבת הבולטת של רבות מההפקות הללו הייתה ריטה מונטנר.
גם למקסיקו היו מסורות סרסואלה משלה. דוגמה אחת היא La cuarta plana של קרלו קרטי, בכיכובה של אספרנסה איריס.[5]
בפיליפינים, "התיאטרון המוזיקלי סרסואלה" עבר עיבוד נרחב על ידי הפיליפינים בתרבויות הילידים שלהם, בעיקר באזורים עירוניים. התיאטרון הוצג על ידי הספרדים רק בשנת 1878, למרות היותו חלק מהאימפריה הספרדית מאז אמצע המאה ה-16. במהלך תקופה זו, המחזות הוצגו רק על ידי אנשים ספרדים. עד 1880, רוב המבצעים והכותבים היו פיליפינים, בעיקר הגיבור הלאומי הפיליפיני, חוסה ריזאל, שחבב את המחזה.[6][7] לאחר מכן, שפות מקומיות, במקום ספרדית, שימשו להצגת התיאטרון המורכב, עם תוספות ממספר תרבויות ברחבי הארכיפלג.
כשהפיליפינים נשלטו על ידי האמריקנים בתחילת המאה ה-20, הומור ממחזה המורו-מורו התווסף לסרסואלה הפיליפינית, תוך התרחקות מהסרסואלה הספרדית המסורתית. התיאטרון שימש לאחר מכן את הפיליפינים כדי להביע חופש מאפליה ושלטון קולוניאלי, המתאר את העם הפיליפיני מנצח נגד הספרדים והאמריקאים בסוף כל הצגה. הסממנים המהפכניים של המחזה הניעו את האמריקאים לעצור מבצעים וכותבים שונים של סרסואלה הפיליפינית, עד כדי סגירה בכוח של חברות סרסואלה שלמות בפיליפינים. בשנות העשרים של המאה ה-20, עקב כניסת הקולנוע, סרסואלה הפכה לפופולרית רחבה באזורים הכפריים, מה שהשבית את האמריקנים מלהפסיק את התפשטות ההצגות. הסרסואלה הפיליפינית התפתחה למעין קומדיה של נימוסים נבדלת לטעם הפיליפיני. בשנת 2011, אמנות הבמה צוינה על ידי הוועדה הלאומית לתרבות ואמנויות כאחת מהמורשת התרבותית הבלתי מוחשית של הפיליפינים תחת קטגוריית אמנויות הבמה שהממשלה עשויה למנות ברשימות המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו. בשנת 2012, באמצעות שותפות עם אונסק"ו, ממשלת הפיליפינים קבעה את המסמכים הדרושים לשמירה על הסרסואלה הפיליפינית. אונסק"ו ציין את zarzuela הפיליפיני כתיאטרון הלאומי והאופרה של הפיליפינים.[8]
משנת 1950 ואילך, "סרסואלה" שגשגה בסדרת הקלטות LP מ-EMI, Hispavox ואחרות, בהפצה עולמית. סדרה שהופקה על ידי חברת אלהמברה מדריד, הרוב בניצוחו של המנצח הספרדי המוביל אטאולפו ארגנטה זכתה להצלחה מיוחדת. רבים הציגו זמרים שהפכו למפורסמים בעולם, כמו תרזה ברגנזה, אלפרדו קראוס ופילאר לורנגר ; ומאוחר יותר, Montserrat Caballé ו-Plácido Domingo. מבצעים פחות מוכרים כמו אנה מריה איריארטה, אינס ריבדניירה, טוני רוסדו, קרלוס מונגויה, רנאטו סזארי ואחרים העניקו לעיתים קרובות את קולם להקלטות. גם המקהלות של Orfeón Donostiarra ומקהלת הזמרים של מדריד תרמו וסיימו את האיכות הכוללת של היצירות. לאחר מותה של ארגנטה המשיכו בדרכו אחרים כמו אינדלסיו סיסנרוס ורפאל פרוהבק דה בורגוס. היו גם הקלטות בניצוחו של המלחינים עצמם, כמו פבלו סורוזבל ופדריקו מורנו טורובה. זמרים ידועים רבים, כולל ויקטוריה דה לוס אנגלס ומונטסראט קבאלה, הקליטו אלבומים של שירים ואריות של סרסואלה.
הפקות רבות של zarzuela ניתן לראות כעת ב־DVD ובדיסק Blu-ray. במרץ 2009, EuroArts הוציאה את "Amor, Vida de Mi Vida", הקלטה בדיסק Blu-ray של קונצרט zarzuela באוגוסט 2007 מאת פלסידו דומינגו ואנה מריה מרטינס, עם תזמורת מוצרטאום של זלצבורג בניצוחו של חסוס לופז-קובוס.[9] באפריל 2009, BBC/Opus Arte הוציאו דיסק Blu-ray של ביצוע ביולי 2006 של "לואיסה פרננדה" של פדריקו מורנו טורובה עם פלסידו דומינגו וננסי הררה, שהוקלט בתיאטרון ריאל דה מדריד עם ז'סוס לופס-קובוס בניצוחו.[10]
בארצות הברית, הקונסרבטוריון ג'רוויס של נאפה, קליפורניה, בין השנים 1996 ו-2005, העלה כמה הפקות מלאות של zarzuela, שהוצאו לאחר מכן ב-DVD ובאינטרנט. הסדרה כוללת את "La dolorosa"; "לה גראן ויה"; "לואיזה פרננדה"; לה ורבנה דה לה פלומה"; "לה רוזה דל אזפראן"; "La revoltosa" "Agua, Azucarillos y Aguardiente"; "דוניה פרנסיסקיטה"; "Gigantes y Cabezudos" "La alegría de la huerta"; "לה צ'ולאפונה"; "לואיס אלונסו" (Giménez, 1896); ו-"El barberillo de Lavapiés".[11]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
