ספר הושע

הושע
סוגה	ספרי נבואה
מספר פרקים	14
מספר פסוקים	197
סדרת ספרים	נביאים (תרי עשר)
הספר הקודם	יחזקאל
הספר הבא	יואל
דמויות מרכזיות	הושע בן בארי
יצירות נגזרות	Reap the whirlwind

ספר הושע הוא הראשון בקובץ התרי עשר. הוא מספר את קורותיו ואת נבואותיו של הנביא הושע בן בארי, שפעל בממלכת ישראל באמצע ימי בית ראשון, לקראת חורבן ממלכת ישראל.

עובדות מהירות סוגה, מספר פרקים ...

סגירה

ערך מורחב – הושע בן בארי – רקע היסטורי

הושע בן בארי התנבא בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל, אך ישנם דיונים רבים בקשר לתקופה המדויקת בה הוא פעל, לפי המתואר בספרו.

Thumb — פסלו של **הושע הנביא** בידי אליג'אזיניו מראשית המאה ה-19, בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס, קונגוניאס, ברזיל

הספר מתחלק באופן ברור לשתי חטיבות, אשר רב המבדיל ביניהן, אך יש בהן גם מרכיבים משותפים.

בחטיבה הראשונה (פרקים א'-ג') ישנם סיפורים על מעשים סמליים אשר ביצע הושע, נבואות פורענות שתבואנה בעיקר כתוצאה מעבודת הבעל, ונחמה שתגיע אחר-כך.

בחטיבה השנייה (פרקים ד'-י"ד) ישנן נבואות רבות, רובן נבואות תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה; העוונות שעליהם מוכיח הנביא את העם והכהנים הם, בעיקר, פולחן אלילי ועבודת ה' בשיתוף עם אלים אחרים, בין השאר בעגלי הזהב של ירבעם בן נבט; גם מקומה של תוכחה על השחתת המידות והמוסר לא נפקד בנבואות.

מנגד, נעדרת כמעט לחלוטין מספר הושע תוכחה על פערים חברתיים. בניגוד לנביאי דורו, עמוס, מיכה וישעיהו,

החטיבה הראשונה: נישואי הושע

בראשית החטיבה הראשונה מסופר: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ:'לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם” (א', ב'–ג'). בהמשך, גומר בת דבליים יולדת שלושה ילדים (בן, בת, בן), והם נקראים על ידי הנביא בשמות סמליים, מבשרי חורבן: יזרעאל – ”כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ד'), לֹא רֻחָמָה – ”כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ו') ו-לֹא עַמִּי – ”כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם” (ט').

בפרק ב' ישנן נבואות המתייחסות באופן ברור ומכוון למעשים אלו: שמות הילדים – במשמעותם הסמלית, עם רמיזות לכך שמדובר בשמות הילדים – חוזרים בתוך הפסוקים, התיאור של האם והאישה כאשת זנונים (”רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ” (ב', ד')), נבואות הפורענות (”וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ – וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ – אֲשֶׁר אָמְרָה: 'אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי' – וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה” (י"ב–י"ד)).

בפרק ג' בא סיפור דומה לזה שבפרק א': ”וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים'. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף, וְחֹמֶר שְׂעֹרִים, וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים. וָאֹמַר אֵלֶיהָ: 'יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי, וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. וְגַם-אֲנִי אֵלָיִךְ'. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים” (ג', א'–ד').

כמה שאלות עולות מכך:

האם באמת ציווה ה' את הושע הנביא לקחת לו אשת זנונים, למען תלד לו ילדי זנונים?
מה אירע בדיוק ומהו הרקע לסיפור?
מהו היחס בין שני המעשים המסופרים בפרקים א' ו-ג'?

שאלות אלו נשאלו הן על ידי פרשני המקרא המסורתיים והן על ידי החוקרים החדשים.

פרשנות המקרא המסורתית דנה בעיקר בשאלה הראשונה, זאת כחלק משאלה רחבה וכללית יותר בנוגע לנבואות מסוג זה (למשל: ישעיה, כ', בו הולך ישעיהו ערום ויחף שלוש שנים; , בו מצטווה יחזקאל לבצע סדרה של פעולות תמוהות).

הדעה הקיצונית ביותר שייכת לתרגום יונתן, הסובר שלמעשים אלו לא הייתה אחיזה, אף לא קלושה, במציאות, וכל המסופר הוא משל ליחסים בין ה' לישראל. בתרגום זה, גומר בת דבליים לא מוזכרת כלל, ורק שמות הילדים נזכרים (ללא ציון העובדה כי מדובר בילדים שנולדו להושע).

מפרשים אחדים טענו, שכל המסופר היה בחלום ובמראות הנבואה. רבי אברהם אבן עזרא כתב: ”חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים ... והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים... כל זה במראות הנבואה”. גם רד"ק כתב ש”כל זה העניין היה במראה הנבואה”. הרמב"ם במורה נבוכים התייחס לנושא המעשים התמוהים בנביאים באופן כללי, והזכיר גם את הושע ואשתו: ”והעניין כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכול במראה הנבואה... וחלילה לאלהים מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון” (מורה נבוכים, ב', מו').

מעברו השני של המתרס עומדים רש"י, המתבסס על מאמר הגמרא (פסחים, פ"ז, ע"א) המובא להלן, ור' יצחק אברבנאל. רש"י כותב בקצרה: ”רבותינו אמרו: כמשמעו (...) כמו שמפורש בפסחים”. אברבנאל כותב בחריפות נגד הוצאת הכתובים מפשטם: ”הנה הרב המורה [הרמב"ם] כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה היו כולן במראה הנבואה... ואני כבר כתבתי [...] שיש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזו בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים ... ואם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה... ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקב"ה בכבוד הנביא [...] כי הנה הנביאים [...] היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לעניין הנביא, כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן הייתה מיתת אשת הנביא יחזקאל”. המלבי"ם טען טענה דומה לזו של רש"י, ואף הוסיף: ”...והת"י [=תרגום יונתן] יפרשו רק בדרך משל, ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל... והיה הוראת שעה”.

בין החוקרים החדשים ישנה כמעט תמימות דעים לגבי השאלה הראשונה. הנחתם היא, שמחבר הטקסט אכן התכוון לכך שה' פנה להושע וביקש ממנו להינשא לאשת זנונים. בנוגע לשתי השאלות הנוספות ישנה מחלוקת.

כיצד בדיוק התרחש המעשה? ישנן כמה גישות. הגישה המקובלת יותר קובעת, שהושע נשא לאישה את גֹמר בטרם ידע כי מדובר בזונה, ורק לאחר הנישואים גילה כי היא בוגדת בו. למפרע הבין, שהנישואין היו מכוונים מן השמיים במטרה לדמות לעם ולו את היחסים בין ה' לבין עם ישראל. לאחר מכן, כך טוענים המחזיקים בגישה זו, ברחה ממנו גֹמר ומכרה את עצמה לאיש אחר – דבר הנרמז, לדעתם, בפרק ב', ד' – כ"ב. בפרק ג' הולך הנביא וקונה מחדש את גֹמר לאישה. כל זה הוא משל, בעיני הושע, לאהבת ה' את ישראל, כפי שמנוסח כל פרק ב' וסופו של פרק ג'.

גישה אחרת מניחה, שכל סיפור מעשה הנישואין עבר עריכה מאומצת בידי אנשים מדורות מאוחרים יותר; בתחילה, היה רק סיפור על לידת בני הושע ושמותיהם, ללא ציון העובדה שמדובר באשת זנונים ובבני זנונים. אחר כך, הבינו העורכים את הנבואה בפרק ב' כמוסבת על חיי המשפחה האישיים של הושע, ושינו בהתאם את פרק א'. תפקידו של פרק ג' לפי גישה זו, ניתן להתפרש לכמה צדדים: אולי זהו מעשה סמלי באמת, ואולי סיפור מקביל לסיפור בפרק א'.

האוחזים בגישה שלישית סוברים, שהושע נשלח לשאת אשת זנונים על ידי ה', שרצה להראות בכך לעם את יחסי ה'-ישראל בצורה ברורה, ולהבהיר לו שאיננו הולך בדרך טובה. פרק ג' ניתן להתפרש כאן כפי שהתפרש בגישות האחרות. יש גם מי שטוען, שבתחילה סירב הושע לקבל עליו את השליחות, ופרק ג' הוא חזרה על הציווי (בצורה שונה מעט).

היה גם מי שהציע, שכל מה שנצטווה הושע היה רק להציג הצגה, בו אשתו מתלבשת בבגדי אשת זנונים, והושע נוהג בה כפי שצווה.

החטיבה השנייה: נבואות

החטיבה השנייה כוללת נבואות רבות, רובן פורענות ומיעוטן נחמה. נבואות אלו קשות להבנה והפרשנות עליהן נתונה במחלוקת רבה. החטיבה נפתחת בתוכחה כללית על השחתת המידות והמוסר: ”שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ” (ד', א'–ב'). אחר כך, ישנה תוכחה לכהנים על כך ש”עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ” (י"ג). בפרק ה', פסוקים א'–ו' יש קטע נבואה קצר, המיועד לאוזני הַכֹּהֲנִים, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ, ”כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-ה' לֹא יָדָעוּ” (ד').

בפרק ה', ו' – ו', ח' ישנה נבואה המדברת באופן מעורפל על מלחמה, שבפרשנות החדשה יש שהסבו אותה על המלחמה הסורית-אפריימית. פרק ז', פסוקים א'–י"ב עוסק בעיקר בחוסר היציבות השלטונית בממלכת ישראל בימי הושע, והפורענות העתידה לבוא עקב כך: ”כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם. כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי; אֶפְרַיִם – בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה; אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע. גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע” (ו'–ח'). הושע מאשים ש”לֹא-שָׁבוּ אֶל-ה' אֱלֹקֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל-זֹאת” (י')

בפרק ח' ממשיכה נימת הזעם כלפי אלו העובדים לפסלים, ובמיוחד לעגל שומרון, והושע מבטיח: ”כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן” (ו'). הוא שב ואומר ”זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב – אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ” (ג'), ומבקר גם את יחסי החוץ של ממלכת ישראל. בפרק ט', פסוקים א'–ט' באה נבואה על גלות למצרים ולאשור: ”וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ” (ב'). בפרקים הבאים (ט', י' – י"ד, א') מסודרת שורת נבואות קצרות למדי, בעלות גוון דומה. כולן מבקרות את מעשי יושבי ממלכת אפרים, ואת עבודת הפסלים שבה. חלק מהנבואות שמות דגש על ההיסטוריה ועל יחסי האהבה שהיו פעם בין ה' לישראל: ”כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי” (י"א, א').

בפרק י"ד משתנה הנימה הכללית, והנביא מבטיח נחמה לבסוף: ”אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם, נְדָבָה. כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ; אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן; יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן. זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן” (ה'–ח')

הספר נחתם בפסוק (שיש הרואים בו תוספת מאוחרת): ”כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם” (י')

רעיונות מרכזיים

התוכחה המופיעה בספר הושע מכוונת כלפי עם ישראל וכלפי חטאים מסוימים שעשה; נראה כי כולם נובעים מן הקלקול הדתי, המוסרי והחברתי בעם, שהגיע לשיאים חדשים בטרם חורבנה של ממלכת ישראל: ”אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ” (ד', ב'), ו”כִּי-אֶת-ה' עָזְבוּ, לִשְׁמֹר זְנוּת וְיַיִן, וְתִירוֹשׁ יִקַּח-לֵב; עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם” (ד', י'–י"ב). עבודת ה' בשיתוף עם אלוהים אחרים היא פסולה ובזויה בעיניו מאוד, וביתר שאת עבודת העגלים של ירבעם בן נבט. הוא זועם על האנשים בני הבליעל שאומרים: ”אֵין מֶלֶךְ לָנוּ, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת-ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה-יַּעֲשֶׂה-לָּנוּ?” (י', ג'). נראה כי, אולי בשל כך, הוא מתנגד למלכים שהיו בימיו, ויש שטענו שאף מוסד המלוכה כולו פסול בעיניו: ”אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא, וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ? וְשֹׁפְטֶיךָ – אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים; אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי” (י"ג, י'–י"א).

תוכחה נוספת היא על היחסים הבינלאומיים חסרי היציבות. הסִכְסָךְ המדיני והמעבר התכוף בין המעצמות הגדולות – אשור ומצרים – הוא הרה אסון, מזהיר הושע: ”וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב: מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ; כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם” (ז', י"א–י"ב). לבסוף, ממלכת ישראל אכן חרבה בשל כך (מלכים ב', י"ז, ד'–ו').

השוואת היחסים בין ה' לישראל ליחס אהבה בין איש לאישה, חוזרת ומופיעה לאורך כל הספר, מראשיתו ועד סופו. לפי הושע, ה' אהב את עם ישראל עוד מראשית קיומו עלי אדמות, אך בתוך פרק זמן קצר זנו אנשי ישראל ו”לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן” (י"א, ב'). ה', שגידל את אפרים כאילו היה ילד קטן, רואה אותו עובד לאלוהים אחרים, ומנסה להעניש אותו. לפעמים גובר הכעס, ואז מבטיח הנביא: "" (ט', ט"ו, י"ז)”לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים [...] יִמְאָסֵם אֱלֹקַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם” (ט', ט"ו–י"ז), ולעיתים גוברת האהבה, ואז שואל ה' בפי הושע: ”אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם” (י"א, ח').

בסופו של דבר, אחרי עונש של גלות וסבל, תבוא נחמה ועם ישראל יזכה שוב בימי שלווה ובברית עולם עם ה'. הספר נחתם בפסוק המתמצת את רעיונותיו (ואת רעיונות הנבואה באופן כללי): ”כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם” (י"ד, י'). כל זאת, בהנחה שפרקי הנחמה המצויים בספר הם מקוריים ואינם תוספת מאוחרת.

יחזקאל קויפמן הציע, שספר הושע עשוי מדברי שני נביאים אשר צורפו לספר אחד. מעשי ונבואות הראשון (שניבא בימי יהורם בן אחאב) מופיעות בפרקים א'-ג', ונבואות השני (שפעל בימי הושע בן אלה) – בפרקים ד'-י"ד. דעה זו נשארה כמעט דעת יחיד.

לשונו של הושע לא תמיד ברורה כל צרכה. דבר זה נובע, לבד מהניב השונה של העברית שדובר בממלכת ישראל, מהתרגשותו הניכרת של הושע ומניסיונו לומר דברים עמוקים במילים קצרות ובמקצב קצר. על כך כתב ש.ל. גורדון:

רעיונותיו [של הושע] גדולים ועמוקים, מבטאיו חדים ושנונים. במשפט אחד הוא חודר ונוקב עד התהום. במאמר אחד הוא מפיץ לפעמים אור כברק פתאם על כל המצב... רעיונותיו [...] יש שהם בודדים וקטועים, חסרים הקשר ההגיוני. יש שהוא עובר פתאם מרעיון לרעיון, עובר כמו בקפיצה מרוגז לרחמים, ממוסר קשה לתחנונים רכים. איזו עצבנות קדחתנית תוקפת אותו תמיד, איזו התרגשות בלתי פוסקת, איזו התרגזות מכאיבה גלים ברוחו הסוער ואינה מניחה אותו להרצות את מחשבותיו בסדר ובהדרגה ולתת להן צורה הרמונית

כדוגמאות לדברים אלו ניתן להביא את התיאור של המזימה להפלת המלך: ”כֻּלָּם מְנָאֲפִים / כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה / יִשְׁבּוֹת מֵעִיר / מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ; יוֹם מַלְכֵּנוּ! הֶחֱלוּ שָׂרִים / חֲמַת מִיָּיִן / מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת-לֹצְצִים; כִּי-קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם, בְּאָרְבָּם / כָּל-הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם / בֹּקֶר, הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה!” (ז', ד'–ו'), או: ”חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם / הַנַּח-לוֹ; סָר סָבְאָם / הַזְנֵה הִזְנוּ / אָהֲבוּ הֵבוּ / קָלוֹן מָגִנֶּיהָ; צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ / וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם” (ד', י"ז–י"ט).

הושע עושה לעיתים שימוש במקצב קצר (”אֶפְרַיִם / רֹעֶה רוּחַ / וְרֹדֵף קָדִים / כָּל-הַיּוֹם / כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה / וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ / וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל” (י"ב, ב')) או: ”כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ / וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ / קָמָה אֵין-לוֹ / צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה-קֶּמַח / אוּלַי יַעֲשֶׂה / זָרִים יִבְלָעֻהוּ” (ח', ז'), אך דומה כי בדברי הנחמה הוא נוטה דווקא להאריך בדבריו, ולהוסיף תיאורים (י"א, א'–ג'; י"ד, ב'–י'; ועוד).
הציורים והדימויים הנמצאים בתיאורי הושע לקוחים בעיקר מסביבת האיכר והטבע. דוגמאות: ”עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה, וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ” (ד', י"ג), ”עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ” (ז', י"ד), ”לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ, כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה” (י"ג, ג').
לפעמים הושע נוקט במילים דומות כדי להביע רעיונות הפוכים, על מנת להדגיש את ההנגדה ביניהם. כך קורה, למשל, בפרק א' מול פרק ב'; בפרק א': ”יִזְרְעֶאל: כִּי-עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ד'), ”לֹא רֻחָמָה, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ו') ו-”לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם” (ט'). ובפרק ב': ”וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל-חָי” (א'), ”כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל” (ב'), ”אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם: עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם: רֻחָמָה” (ג'), ”...וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל; וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה” (כ"ד–כ"ה).

בצורה דומה, המילה "טל" מרמזת גם לטוב (”אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל” (י"ד, ה')) וגם לרע ("”לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ” (י"ג, ג')).

גם פרקים י"ג ו-י"ד מועמדים זה כנגד זה, והמילים חוזרות בהן במשמעות הפוכה: ”וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר” (י"ג, ז'), מול ”אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל” (י"ד, ה'), ”אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ” (י"ד, ט').

מוטיב נוסף החוזר בנבואות הושע, כמו אצל שאר נביאי דורו, הוא לשון נופל על לשון, שימוש בביטויים בעלי צליל דומה אך במשמעות שונה: ”אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל” (ד', י"ח), או ”עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ, יָסוּרוּ בִי; וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם” (ז', י"ד–ט"ו). יש בספר גם פסוקים בהם "אות נופלת על אות", כלומר פסוקים בהם ישנה אליטרציה. לדוגמה: ”בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם, וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל” (י"א, ד'), האותיות אל"ף ועי"ן בולטות, למ"ד בולטת לקראת הסוף.
הושע נוהג לשלב בנבואותיו מוטיבים ארכאיים, הלקוחים מההיסטוריה הרחוקה. כך, ”תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה! הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן! אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!” היא קריאת קרב עתיקה, השייכת כנראה לתקופת השופטים^[1], ולא במקרה, הושע הוא הנביא היחיד המזכיר באופן מפורש את מעשה הגבעה (ט', ט'; י', ט'). סיפור יעקב והמלאך מופיע (י"ב, ד'–ה') וכך סיפורים נוספים מראשית תולדות האומה הישראלית (פרק י"ג, פרק ה', ועוד הרבה). יש והושע מזכיר אירועים שאינם ידועים לנו, וייתכן כי מדובר גם שם במאורעות היסטוריים רחוקים: ”וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ, וְכָל-מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד, כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה” (י', י"ד).