סנטור (כלי נגינה)

סנטור
	סנטור פרסי
סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי הקשה, כלי מיתר
מנעד

סַנְטוּר (בפרסית: سنتور) הוא כלי נגינה עתיק ממשפחת כלי המיתר שהיה נפוץ בממלכת פרס.^[1] הסנטור מוזכר בספר דניאל בשם "פסנתרין" ונחשב לאבי הפסנתר של ימינו.

עובדות מהירות סיווג, קבוצה ...

סגירה

הסנטור בנוי מתיבת עץ בצורת טרפז, שמעליה נמתחים 72 מיתרים לפחות.^[1] כדי להפיק ממנו צליל, מקישים במיתרים אלה באמצעות שני פטישי עץ דקים, העשויים לרוב עץ תות. פטישים מגולפים אלה נקראים "מזרבים" (אנ'). צליליו של הסנטור הרמוניים, עדינים ומשופעים בצלילים עיליים (אוברטונים), המוסיפים לכל תו ותו צבע וגוון מיוחד.

מיתרים

מנעדו של הסנטור יותר משלוש אוקטבות (E3-F6). מיתריו מקובצים ברביעיות המתוחות מצד שמאל של התיבה, ומעוגנים לצדה הימני באמצעות פין נעיצה המהווה מפתח כיוון. המיתרים מחולקים לשתי קבוצות: מיתרים העשויים סגסוגת ברונזה ומיתרים העשויים פלדה. מיתרי הברונזה מיועדים לצלילים נמוכים והפלדה לצלילים הגבוהים. לעיתים קרובות נדרש כיוון מחודש של הכלי כדי לעבור בין "מקאם" או "דסתגאה" מסוימים לאחרים.

גשרים (חראק)

על לוח התהודה העליון יש גשרים קטנים, הנקראים בפרסית "חראק" (חמור) וממוקמים בשליש הימני ובשליש השמאלי של הכלי. כל גשר תומך ברביעיית מיתרים: בצד אחד תומכים הגשרים במיתרי הברונזה ובצד השני במיתרי הפלדה. הודות לחראק, כל מיתר מנגן צליל שונה מכל צד, כך שכל רביעית מיתרים מפיקה למעשה שני תווים. בדרך כלל החראק מוצבים במיקום שיוצר פער של אוקטבה בדיוק בין שני צדיהם, אך ניתן לשנות זאת בהתאם למקאם המבוקש.

מספר המיתרים והחראקים שונה בגרסאות שונות של הכלי: לסנטור פרסי קלאסי 9 או 12 חראקים בכל צד (18 או 24 בסך הכול), אך יש גם סנטור הודי עם 15 חראקים.

חומרים

תיבת התהודה עשויה עץ, לרוב ליבנה אך לעיתים בוקיצה סיבירית או תות. הואיל ומתח המיתרים מייצרים לחץ של כ-900 ק"ג, יש צורך בעצים קשים, עמידים ויבשים, ועם זאת מעט גמישים. העץ או העצים המשמשים לבנייה נדרשים לעבור תהליך ייבוש באידוי או בחום תנור, אם כי נהוג לסבור כי את הצליל המיטבי מפיקים עצים שעברו ייבוש ארוך במשך שנים בצל ובאוויר הפתוח.

נגני הסנטור המפורסמים בישראל הם משה שלו, מנשה ששון, אלי ששון ובתו מיכל ששון, קיהן נאמן, הרב אייל סעיד מאני, יצחק רפואה ובנו איתן רפואה, אלדד לוי ונדב שטיינר.