סוסואה

**סוסואה**
**Sosúa**
	אתרים שונים בעיר
	אתרים שונים בעיר
מדינה	הרפובליקה הדומיניקנית
ראש העיר	אילנה נוימן דה אזאר
שטח	276.89 קמ"ר
גובה	260 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	69,885 (31 בדצמבר 2012)
‑ במטרופולין	69,885 (2012)
קואורדינטות	19°45′N 70°31′W
אזור זמן	UTC -4
	www.sosua.gob.do
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה הדומיניקנית רגילה) סנטו דומינגו לה וגה לה רומנה איגוויי סן קריסטובל סן פרנסיסקו; דה מקוריס; סנטיאגו פוארטו פלטה האוקיינוס האטלנטי הים הקריבי האיטי סוסואה

סוסואה (ספרדית Sosúa) היא עיר תיירות חוף בפרובינציית לה-פלטה שברפובליקה הדומיניקנית.

עובדות מהירות מדינה, ראש העיר ...

סגירה

בועידת אוויאן, שנתכנסה, ב-1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית, הכריז רפאל טרוחיו שליט הרפובליקה הדומיניקנית על הסכמתו לקלוט 100,000 פליטים יהודים. טרוחיו, שנודע בשלטון היחיד שלו והיה לעריץ אכזרי ומושחת, רצה לשנות את תדמיתו בעולם. בין מטרותיו בהסכמתו לקבל את היהודים עמד הרצון להתקרב לארצות הברית ולקבל סיוע כלכלי. טרוחיו, שהיה גזען, ביקש להגדיל את האוכלוסייה הלבנה באי על חשבון האוכלוסייה השחורה. לכן הציב תנאי אחד, שבין הפליטים יהיו רק גברים צעירים ורווקים שיוכלו להתחתן עם המולאטיות המקומיות ויבהירו את הגזע הדומיניקני. קרוב ל־100 אלף יהודים קיבלו ויזות, אבל הבירוקרטיה עבדה לאט, ומתוך 100,000 הפליטים, רק 5,000 איש נותרו חופשיים לעשות את המסע הארוך, ורק 2,000 מהם הגיעו בסופו של דבר לרפובליקה הדומיניקנית^[1]. בשנת 1941 אידה סילברמן ביקרה במקום ובחזרתה לארצות הברית דיווחה על כישלון חרוץ.

טרוחיו דרש שהיהודים ישלמו עבור הקרקעות שהעמיד לרשותם, שהיו "רכושו הפרטי", ויהדות ארצות הברית נחלצה לעזרה וגייסה את מיליון הדולרים שנדרשו תמורת האדמות באמצעות ארגון הג'וינט^[2]. טרוחיו גם מינה את נציג הארגון כחבר פרלמנט. כ-600 פליטים מאוסטריה וגרמניה נשלחו לסוסואה, וייסדו במקום כפר יהודי קטן. החלו לעסוק בחקלאות, כל מתיישב קיבל כ-300 דונם. לשיווק מוצרי החלב והבשר שלהם הקימו קואפרטיב בשם "תוצרת סוסואה" (Productos Sosúa), אך נאלצו לתת לטרוחיו כ-25% ממניותיו^[2]. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו פליטים יהודים נוספים משאנגחאי, בשנים שלאחר מכן עברו רוב בני הקהילה לארצות הברית^[2]. בשנת 1956 נותרו בעיירה כ-180 יהודים^[3]. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נותרו בכפר כ-35 משפחות של יהודים. חלקן קנו במשך השנים עוד אדמות, והפכו להיות בעלי הקרקעות הגדולים באזור. באותן השנים הם החלו לפתח את תעשיית התיירות במקום ומכרו קרקעות ליזמים שבנו עליהם בתי מלון^[1]. מאז גדל הכפר לעיירת נופש בה כ-60,000 תושבים ומאות חדרי מלון.