מלון וולדורף-אסטוריה (1893–1929)
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקורו של מלון וולדורף-אסטוריה בשני מלונות, שנבנו זה לצד זה על ידי קרובי משפחה מסוכסכים בשדרה החמישית במנהטן, ניו יורק. המלון נפתח בשנת 1893, הורחב בשנת 1897, ונהרס בשנת 1929 כדי לפנות מקום לבניית בניין אמפייר סטייט. יורשו, מלון וולדורף אסטוריה הנוכחי שבניו יורק, נבנה בשדרת פארק ב-1931.
 | |
| איורי בתי המלון המקוריים (בסביבות 1915) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית מלון  |
| כתובת | השדרה החמישית פינת רחוב 34, מנהטן, ניו יורק |
| מיקום |
מנהטן |
| מדינה | ארצות הברית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1893–1929 (כ־36 שנים) |
| תאריך פתיחה רשמי |
1893 |
| תאריך פירוק |
1929 |
| אדריכל | הנרי ג'יינוויי הארדנברג |
| מידות | |
| גובה | 69 מטרים (וולדורף); 82 מטרים (אסטוריה) מטר |
| קומות | 13 (וולדורף); 16 (אסטוריה) |
| קואורדינטות | 40°44′54″N 73°59′08″W |
 | |
  | |
מלון וולדורף המקורי נפתח ב-13 במרץ 1893, בצומת השדרה החמישית ורחוב 33, באתר שבו בנה בעבר היזם המיליונר ויליאם וולדורף אסטור (אנ') את אחוזתו. הוא נבנה בסגנון הרנסאנס הגרמני על ידי הנרי ג'יינוויי הארדנברג, גובהו 69 מטרים, בן 13 קומות המכילות 15 חדרים ציבוריים, 450 חדרי אירוח ועוד 100 חדרים שהוקצו למשרתים, עם מתקני כביסה בקומות העליונות. הוא היה מרוהט בכבדות עם עתיקות אירופאיות, שהובאו על ידי המנהל-המייסד והנשיא ג'ורג' בולדט (אנ') ואשתו מביקור ב-1892 באירופה. חדר האמפייר היה החדר הגדול והמקושט ביותר בוולדורף, וזמן קצר לאחר פתיחתו, הוא הפך לאחת המסעדות הטובות ביותר בניו יורק, מתחרה עם דלמוניקו'ס ושרי (אנ').
מלון אסטוריה נפתח בשנת 1897 בפינה הדרום-מערבית של צומת השדרה החמישית ורחוב 34, בסמוך לוולדורף. גם הוא תוכנן בסגנון הרנסאנס הגרמני על ידי הארדנברג, בגובה של כ-82 מטרים, בן 16 קומות המכילות 25 חדרים ציבוריים ו-550 חדרי אירוח. אולם הנשפים, בסגנון לואי ה-14 (אנ'), תואר כ"גולת הכותרת" של המלון, עם קיבולת של 700 מושבים בנשפים ו-1,200 בקונצרטים. חדר האוכל של אסטוריה שוחזר במדויק לפי חדר האוכל המקורי באחוזתו של אסטור, שעמדה בעבר במקום.
מחובר במסדרון באורך 300 מטר, שנודע בשם "סמטת הטווס" לאחר המיזוג ב-1897, למלון היו 1,300 חדרי שינה, מה שהפך אותו למלון הגדול בעולם באותה תקופה. הוא תוכנן במיוחד כדי לתת מענה לצרכים של "שכבה העליונה העשירה" הבולטת מבחינה חברתית בניו יורק ומבקרים זרים נכבדים בעיר. זה היה המלון הראשון שהציע חשמל וחדרי רחצה פרטיים בכל חדר. הוולדורף זכה למוניטין עולמי בזכות ארוחות הערב והנשפים שלו לגיוס כספים, וכך גם רב המלצרים הידוע שלו, אוסקר צ'ירקי (אנ'), המכונה "האוסקר של הוולדורף". צ'ירקי חיבר את "ספר הבישול של אוסקר מוולדורף" (1896), ספר בן 900 עמודים המציג את כל המתכונים של אותה תקופה, כולל שלו, כגון סלט ולדורף, ביצים בנוסח בנדיקט ורוטב אלף האיים, שנשארו פופולריים ברחבי העולם כיום.
הפתיחה והשנים הראשונות של וולדורף
בשנת 1799, ג'ון תומפסון קנה שטח אדמה של 4 דונם התחום בערך בשדרות מדיסון, רחוב 36, השדרה השישית ורחוב 33, צפונית לחוות קספר סמלר (אנ'), תמורת 482 ליש"ט (2,400 דולר אמריקאי)[1]. בשנת 1826, רכש ג'ון ג'ייקוב אסטור את חלקת האדמה של תומפסון, ובנוסף גם אחת ממרי וג'ון מורי, שהייתה בבעלותם חווה במוראי היל, באזור שהוא כיום שדרת מדיסון ועד לשדרת לקסינגטון, בין הרחובות ה-34 וה-38[2][hebrew 1]. בשנת 1827, קנה וויליאם ב. אסטור, האב (אנ'). חצי מהשטח, כולל השדרה החמישית מרחובות 32 עד 35, תמורת 20,500 דולר. הוא בנה בית לבנים אדומות פשוט וחסר יומרות בפינה הדרום-מערבית של רחוב 34 והשדרה החמישית, בעוד ג'ון ג'ייקוב אסטור הקים בית בפינה הצפון מערבית של רחוב 33[4].
ויליאם וולדורף אסטור (אנ'), שהונע בין השאר מסכסוך עם דודתו קרוליין וובסטר שרמרהורן אסטור (אנ'), בנה את מלון וולדורף הסמוך לביתה, באתר האחוזה של אביו בפינת השדרה החמישית ורחוב 33[hebrew 2]. לאחר החלטתו של אסטור לעזוב את ארצות הברית, הוא גם החליט להרוס את ביתו של אביו ולבנות מלון על השטח[6]. כאשר בית אסטור משנת 1870 נהרס, לאיש לא היה מושג שאסטור מתכוון לבנות מלון על הנכס[7]. אסטור לא שהה במלון משלו בעת ביקור בארצות הברית. הוא שהה במקום אחר, וידוע שביקר בוולדורף-אסטוריה רק פעם אחת; המדריך שלו היה אוסקר צ׳ירקי (אנ')[8]. המלון נבנה לפי המפרטים של הבעלים-המייסד ג'ורג' בולדט (אנ'), שהחזיק והפעיל את מלון בלוויו-סטרטפורד (אנ'), מלון בוטיק עילית בפילדלפיה, פנסילבניה, עם אשתו לואיזה אוגוסטה קהרר בולדט (1860–1904). התוכניות המקוריות של הוולדורף היו לבניית מלון בן 11 קומות. אשתו של בולדט, לואיז, האמינה ש-13 הוא מספר מזל. היא שכנעה את בעלה להוסיף שתי קומות לבנייה[9][hebrew 3]. בניית המלון של ויליאם אסטור ליד בית דודתו החמיר את הסכסוך ביניהם, אבל, בסיועו של בולדט, ג'ון אסטור שכנע את אמו לעבור משם לתחומי העיר[10][hebrew 4]. מלון וולדורף, הקרוי על שם העיירה הקטנה וולדורף (אנ'), בבאדן-וירטמברג, גרמניה, בית האבות של משפחת אסטור, נפתח לעסקים ב-13 במרץ 1893[12].
בשלב מוקדם, הוולדורף היה מושא ללעג עם מספר חדרי הרחצה הרב שלו, והוא נודע לזמן קצר כ"איוולת בולדט" על שם בולדט, או "איוולת אסטור"[13], כאשר התפיסה הכללית של המלון המפואר הייתה שאין לו מקום בעיר ניו יורק[14]. נראה היה כי הוא נועד לכישלון. תושבי ניו יורק העשירים כעסו כי ראו בבניית המלון הרס של שכונה טובה. נוסעים עסקיים מצאו שזה יקר מדי ורחוק מדי מהעיר לצרכיהם. לנוכח כל זה, החליט בולדט שהמלון יארח קונצרט כהטבה לבית החולים סנט מרי לילדים יום לאחר שיפתח הוולדורף[12]. בית החולים היה ארגון הצדקה המועדף על מי שנמצאו במרשם החברתי. למרות הגשם בליל האירוע, אולם הקונצרטים התמלא ברבות מהמשפחות העשירות בניו יורק, ששילמו 5.00 דולר (141 דולר במונחים כלכליים של שנת 2017) עבור הקונצרט וארוחת הערב[15][hebrew 5]. גברת. וויליאם ק. ונדרבילט תרמה את שירותיה של התזמורת הסימפונית של ניו יורק בראשות וולטר דאמרוש כדי לספק את המוזיקה לאירוע[15]. נשים בתקופה הזו לא יצאו לבתי מלון, אפילו בליווי הולם, אך משתתפות אלו גם סיירו במבנה[17]. בעוד בולדט דרש והתעקש שהמלצרים של וולדורף יהיו מגולחים למשעי, אף על פי שהוא היה בעל זקן, החלטתו להעסיק את אוסקר צ'ירקי הצעיר הייתה אחד הגורמים המרכזיים להצלחת המלון[18][hebrew 6]. אוסקר היה אדיב, צנוע ומוכן מאוד לטפל בצרכי הלקוחות על בסיס אישי[17]. יותר משלושים שנה לאחר מכן, הצליח צ'ירקי להיזכר ביום הפתיחה של וולדורף ובשמותיהם של רבים מאורחי המרשם החברתי שהגיעו למלון כאשר אירח את קונצרט הצדקה וארוחת הערב[19][20]. עד מהרה התגברו העסקים והמלון הרוויח 4.5 מיליון דולר (126 מיליון דולר במונחים כלכליים של שנת 2017) בשנתו הראשונה, סכום יוצא דופן לתקופה זו[21]. עד 1895, מלון וולדורף קיבל תוספת של חמש קומות. עקב כך הורד אולם האירועים של המלון לקומת הכניסה הראשית והמהלך הזה גרם לארגון מסיבות וארוחות ערב רבות, שנערכו בעבר בבתים פרטיים, אל תוך הוולדורף. סמוך לאולם האירועים החדש היה חדר אלון, שבו אפשר לשבת ליד קמינים גדולים בהם היו תמיד בולי עץ. בחורף, המלצרים היו מציעים לפטרונים תפוחי אדמה אפויים עם חמאה בחינם[22].
פתיחת אסטוריה ואיחוד
כאשר התקבלה ההחלטה לבנות מלון שני ליד הוולדורף, החלו להתגבש תנאי הסדר בין בני משפחת אסטור, ששמרו כמה זכויות קנייניות. מלאכת התכנון והוצאת תוכניות הבנייה כללו שימוש במסדרונות לחיבור שני הבניינים ואף הייתה הפרשת ערבות לחסימת המסדרונות במקרה הצורך[23]. ב-1 בנובמבר 1897, בן דודו של וולדורף, ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי, פתח את מלון אסטוריה בן 16 הקומות במגרש סמוך[24][25]. האסטוריה, שנקראה על שם אסטוריה, אורגון (אנ'), אשר נוסדה על ידי ג'ון ג'ייקוב אסטור בשנת 1811, עמדה במקום ביתו של ויליאם ב. אסטור, והושכרה לבולדט[24][26].
שני המלונות, תחת הנהלה אחת, קיבלו את השם וולדורף-אסטוריה[27][28]. המלון היה ממוקם בשדרה החמישית, במה שהוא כיום מידטאון מנהטן, ומוקף ברחובות מכל עבר. לוולדורף-אסטוריה הייתה חזית באורך של 61 מטרים הפונה לשדרה החמישית, 110 מטרים ברחוב 33, 110 מטרים ברחוב 34 ו-61 מטרים באסטור קורט, עם 13 כניסות הנפתחות ישירות מצירי תנועה אלו. מתחת לקרקע היו המרתפים, בעומק של 13 מטרים מתחת למדרכה, בשטח של 23 מטרים על 74 מטרים, לכיוון ברודוויי, שהכילו את חדר המכונות, מכבסות ומטבחים. קומת התצפית הייתה בגובה של 76 מטרים מפני הרחוב[29]. היה זה המלון הגדול בעולם באותה תקופה[30][31]. עלות שני הבניינים כולל הקרקע, אך ללא הריהוט, עמדה על כ-15 מיליון דולר (422 מיליון דולר במונחים כלכליים של 2017)[32]. השווי המוערך בשנת 1897 עמד על 12.125 מיליון דולר (341 מיליון דולר בשנת 2017), מה שהפך אותו למתחם השני היקר בשדרה החמישית, אחרי בניין ב. אלטמן והחברה (אנ') הנמצא מצפון-מזרח למלון[33]. המלון הפך, לדברי הסופר שון דניס קשמן, ל"סמל מצליח של השפע וההישג של משפחת אסטור"[34].
מתחילת המאה ה-20 התמודד המלון בתחרות עזה, עם מגוון מלונות חדשים שצצו בעיר ניו יורק כמו מלון אסטור (1904) (אנ'), שנתפס כיורש של וולדורף-אסטוריה; בית ההארחה St. Regis (1904) (אנ'), שנבנה על ידי ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי כבן לוויה לוולדורף-אסטוריה; The Knickerbocker (1906) (אנ') ובית מלון סבוי פלאזה (1927)[35]. בשנות העשרים של המאה ה-20, החל המלון להתיישן, וחיי החברה האלגנטיים של ניו יורק התרחקו צפונה מרחוב 34. משפחת אסטור מכרה את המלון ליזמי בניין אמפייר סטייט וסגרה את המלון ב-3 במאי 1929; הוא נהרס זמן קצר לאחר מכן[24]. רישומי מלון וולדורף–אסטוריה בשנים 1893–1929 מוחזקות בידי חטיבת הארכיונים וכתבי היד של ספריית העיר ניו יורק[36].
מאז הקמתו, היה מלון וולדורף תמיד מלון ש"חובה לשהות" בו עבור נכבדים זרים. המשנה למלך סין, לי הונג-ג'אנג שהה במלון בשנת 1896 והתענג על ביצי 100 השנים שהביא עמו[37]. אדון לי הביא איתו גם את הכיריים שלו, שפים ומשרתים כדי להכין ולהגיש את ארוחותיו. עם יציאתו מהוולדורף, הוא הורה לשלוח סל ורדים לכל אורחת במלון, והיה נדיב מאוד במתנות ובתודות שסיפק לצוות המלון[38]. ב-1902 אורגנה ארוחת ערב מפוארת לנסיך היינריך מפרוסיה; בנוסף, המלון בנה דלת פרטית בצדו של רחוב 33 והתקין מעלית פרטית. הצוות גם נקרא להקים "חטיבת דליים" לאמבטיית הנסיך כאשר הייתה בעיה בצנרת בסוויטה המלכותית[39][40]. איש העסקים העשיר ג'ון וורן גייטס (אנ') משיקגו, שהימר על מניות בוול סטריט ושיחק פוקר במלון. שילם עד 50,000 דולר בשנה כדי לשכור סוויטות במלון, הייתה לו כניסה פרטית ומעלית משלו[41][42]. הדוכסית הגדולה ויקטוריה פיודורובנה מרוסיה הוזמנה על ידי נשיא ולדורף, לוציוס בלומר, להתארח במלון בשנות ה-20[43].
הוולדורף-אסטוריה זכה לתהילה משמעותית בזכות ארוחות הערב והנשפים שלו לגיוס כספים, ומשך בקביעות את האישים הבולטים של התקופה כמו אנדרו קרנגי שהיה לאורח קבוע[44]. באולם הנשפים נערכו, לעיתים קרובות, אירועים לדמויות מוערכות ולבני מלוכה בינלאומיים. ב-11 בפברואר 1899, "אוסקר מוולדורף" אירח קבלת פנים לארוחת ערב מפוארת וה"ניו יורק הראלד טריביון" ציין זאת כארוחת הערב היקרה ביותר שהתקיימה בעיר באותה תקופה. כ-250 דולר (7,620.00 דולר במונחים כלכליים של 2017) שולמו לאורח, עם צדפות כחולות, מרק צבים ירוקים, לובסטר, ברווז אדמדם ופטל כחול (אנ')[45]. חודשיים לאחר מכן, 120 מלחים של ספינת הנופש "ראלי" (Raleigh) זכו למשתה, שבמהלכו עוטרה הגלריה בכרזות משי ובדגלים[46]. כתבה אחת, באותה שנה, טענה שבכל זמן נתון יש בכספות המלון חפצי ערך בשווי של 7 מיליון דולר (213 מיליון דולר במונחים כלכליים של 2017), עדות לעושר אורחיו[47]. ב-1909 אורגנו נשפים, בהשתתפות מאות. בספטמבר עבור חוקר הקוטב הצפוני, פרדריק קוק (אנ'), ובחודש שלאחר מכן, למייסד US Steel (אנ'), אלברט הנרי גארי (אנ')[48][49]. המלון גם השפיע על קידום מעמדן של נשים, שהתקבלו בו בודדות ללא ליווי. אשתו של בולדט, לואיז, הייתה בעלת השפעה בפיתוח הרעיון של המלון העירוני המפואר כמרכז חברתי, במיוחד בהפיכתו למושך לנשים כמקום לאירועים חברתיים, או סתם להיראות בסמטת הטווס[37]. המלון המשולב היה הראשון שסיפק סלון לנשים בלבד וסיפק לנשים מקום לשחק ביליארד ופינג פונג. זה היה המלון הראשון בניו יורק שהקצה חדר שלם לשתיית תה אחר הצהריים. חדר התה החל בגן וולדורף וכשהנוכחות, בסופו של דבר, הייתה כה גדולה, הוסב גם חדר האימפריה ולעיתים גם את חדר הוורדים, היה צריך לפתוח בשעות ארבע ושש אחר הצהריים כדי להכיל את מספר האורחים. גברים התקבלו לחדר התה רק אם הם היו בחברת אישה[50].
חקירת הסנאט של ארצות הברית לגבי טביעת הטיטאניק נפתחה במלון ב-19 באפריל 1912, ונמשכה שם זמן מה בחדר ההדסים[51], לפני שהמשיכה לוושינגטון הבירה[52]. ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי היה אחד האנשים שנספו בטביעת הטיטניק.
תזמורת וולדורף-אסטוריה (אנ') כללה כמה מנצחים לאורך השנים. בתחילת שנות ה-1900, זה היה בניהולו של קרלו קורטי (אנ')[53], שבילה את הקריירה שלו בין ארצות הברית למקסיקו. מאוחר יותר הוא הוחלף על ידי ג'וזף ניכט (אנ'), שהיה בעבר עוזר כנר ראשי בבית האופרה המטרופוליטנית. התזמורת הורכבת מחמישים מוזיקאים, ותוחזקה על ידי בולדט בהוצאה שנתית של 100,000 דולר. התזמורת ביצעה קונצרטים קבועים בימי ראשון בערב באולם הנשפים הגדול[54].
הבר של וולדורף-אסטוריה היה מקום התמקמות אהוב על רבים מהאליטה הפיננסית של העיר מאז הקמת המלון ב-1893, ודמויות צבעוניות אימצו את המקום כמו דיאמונד ג'ים בריידי (אנ'), באפלו ביל קודי ובאט מסטרסון (אנ')[55]. מספר קוקטיילים הומצאו בבר, כולל רוב רוי (1894) והבובי ברנס (אנ')[56][hebrew 7].
המטבח של הוולדורף-אסטוריה
חברת סיגרים וולדורף-אסטוריה (אנ')
בחלק החיצוני, שתיים ושלוש הקומות התחתונות בבניינים בהתאמה היו מאבן חול אדומה, בעוד שיתר החזית עד קו הגג הייתה לבנים אדומות וטרקוטה אדומה. ביסוס המבנה היה על סלע איתן והוא נבנה ממסגרת פלדה חסינת אש[32]. הקומה הראשונה והשנייה הכילו חללים ציבוריים[23].
במלון המשולב, לאחר מיזוגו ב-1897, היו 1,300 חדרי שינה ו-178 חדרי רחצה, מה שהפך אותו למלון הגדול בעולם באותה תקופה[32][58]. עם טלפון בכל חדר ושירות חדרים מהשורה הראשונה, המלון כלל מרחצאות טורקיים ורוסים רבים עבור עשירי התקופה כדי להירגע בהם[56][58]. רבות מהקומות היו מסודרות כמלונות נפרדים כדי לקדם את נוחות האורחים. לכל אחת מהקומות הללו היה צוות עוזרים משלה - פקידים, משרתות, נערים, מלצרים - כמו גם שירות טלפוני ומקררים[59]. חדרי השינה והמסדרונות חוממו בחימום ישיר[32]. המשפחה כללה תמונת ויטראז' של וולדורף בעיצוב המלון; הוא היה ממוקם בצד של רחוב 33 מעל הכניסה הראשית לגן הדקלים הדרומי[60].
מלון וולדורף
בית הקפה של הג'נטלמנים
מסעדת וולדורף
טרקלין מארי אנטואנט
חדר קריאה
מלון וולדורף, שנבנה בעלות מדווחת של כ-5 מיליון דולר (141 מיליון דולר במונחים כלכליים של 2017), נפתח ב-13 במרץ 1893, בפינת השדרה החמישית ורחוב 33, באתר שבו בנה בעבר היזם המיליונר ויליאם וולדורף אסטור (אנ') את אחוזתו[4][24]. המלון התנשא לגובה של 69 מטרים, כ-15 מטרים נמוך מהאסטוריה, עם חזית באורך של כ-30 מטרים לשדרה החמישית, ושטח כולל של 6,454.4 מטרים רבועים[61]. היה זה בניין מתקופת הרנסאנס הגרמני, שתוכנן על ידי הנרי ג'יינוויי הארדנברג, עם 15 חדרים ציבוריים ו-450 חדרי אירוח, ועוד 100 חדרים שהוקצו למשרתים, עם מתקני כביסה בקומות העליונות[62][63]. הניו יורק טיימס הכריז באהדה על המלון כארמון לאחר פתיחתו ב-1893[64].
החלק החיצוני כלל אכסדרה, מרפסות, גמלונים, קבוצות של ארובות וגגות רעפים[65]. אחד המאפיינים העיקריים היה חצר הגן הפנימית, עם מזרקות ופרחים, קירות של טרקוטה לבנה, ציורי קיר וזכוכית צבעונית. הכניסה הראשית למלון הייתה "מוגנת במרקיזה משוכללת מזכוכית חלבית וברזל יצוק", ואולם הכניסה נבנה משיש סיינה עם רצפת פסיפס[63]. דלפק הקבלה המקורי של מלון וולדורף הפך לדלפק רישום כאשר התמזג עם מלון אסטוריה ב-1897[63].
המעבר ללובי היה המסדרון הראשי המוביל לחדר האימפריה, עם פיר מעליות וגרם מדרגות מפואר. בסמוך אליו שכן טרקלין מארי אנטואנט, ששימש כחדר קבלת פנים לנשים. הוא הכיל עתיקות מהמאה ה-18 שהובאו על ידי בולדט ואשתו מביקור 1892 באירופה, כולל פסל של מארי אנטואנט, ושעון עתיק שהיה פעם בבעלות המלכה. התקרה כללה ציורי קיר מאת ויל היקוק לאו, שהמרכזי שבהם נקרא "הולדת ונוס"[66]. בית הקפה של הג'נטלמנים היה מרוהט ב"ציפוי עץ אלון שחור, ציורי קיר המתארים סצנות ציד, ונברשות מקרני איילים"[67].
חדר האימפריה היה החדר הגדול והמקושט ביותר בוולדורף, וזמן קצר לאחר פתיחתו הפך לאחת המסעדות הטובות ביותר בניו יורק, מתחרה בדלמוניקו'ס ובשרי[68]. הוא עוצב לפי הסלון הגדול בארמונו של המלך לודוויג במינכן, עם וילונות סאטן, ריפוד ועמודי שיש, כולם בצבע ירוק בהיר, וציורי קיר של קראונינשילד[69]. מסעדת וולדורף, שעוצבה בסגנון האימפריה (אנ'), הציגה עמודי שיש בגוון ירוק כהה, ופילסטרים עשויים מהגוני (אנ') וציפוי זהב[70]. הכותרות והבסיסים של שני העמודים והפילסטרים הוזהבו. עיבוד זה תפס את רוב שטח הקיר. התקרה חולקה על ידי קורות כבדות שעברו מעמוד לעמוד, ובין אלה חולק החלל השטוח ללוחות סגלגלים ואחרים בעלי פיתוחים קלים[70]. ערכת הצבעים הייתה בגוונים של ירוק בהיר ושמנת. התקרה עוטרה דמויות בצבע אדום-ורדרד על רקע שמיים כחולים או שדות. צבעי הקירות היו בעיקרם מהגוני וזהב, עם מעט צבע במרווחי הקיר הקטנים יחסית שנותרו בין הפתחים[71]. בין שאר החדרים היו גם חדר העישון (אנ') הטורקי, עם דרגשים נמוכים ושריון מורי עתיק, ואולם הנשפים, בלבן וזהב, עם עיטורי לואי ה-14[62].
מפלס דירות האירוח בוולדורף, המורכב מתשע סוויטות, היה ממוקם בקומה השנייה. הדירות, כולל "חדר האורחים הנרי הרביעי", כללו עתיקות צרפתיות ואיטלקיות מהמאה ה-16 וה-17, שבולדט ואשתו הביאו מאירופה[71]. חדר השינה של פרנסואה החמישי היה שעתוק של החדר בטירת פונטנבלו, שבמשך השנים אויש על ידי אישים כמו לי הונג-ג'אנג מסין, צ'ופה מאהא רג'יראוות', נסיך סיאם ואלברט מסקסה-קובורג[72]. לדירות היה חדר מוזיקה משלהן וחדר משתה עם 20 מקומות ישיבה, עם אוסף חרסינה סיני נאה, הכולל 48 צלחות עם דיוקנאות אירופיים[73]. במלון היו כ-6,000 נורות, כאשר לא פחות מ-1,000 מנורות המותקנות בגופים רבי-קנה שעוצבו במיוחד[74]. גופי התאורה סופקו כולם על ידי חברת "פנקוסט ארצ'ר" (אנ') מניו יורק, בעוד שעבודות ההתקנה הכלליות בוצעו על ידי חברת "אדיסון אילומיניטינג" (אנ') מניו יורק, ועבודת החיווט בפועל נעשו על ידי חברת ג'נרל אלקטריק. הבניין חווט לכל אורכו, רוחבו וגובהו במערכת של חברת Interior Conduit and Insulation Company[74].
מלון אסטוריה
תוכנית קומת הקרקע של אסטוריה
תוכנית הקומה הראשונה
תוכנית קומת הגג
מלון אסטוריה, שנפתח בשנת 1897, היה ממוקם בפינה הדרום מזרחית של השדרה החמישית ורחוב 34. כמו הוולדורף, הוא תוכנן בסגנון הרנסאנס הגרמני על ידי הנרי ג'יינוויי הארדנברג, אותו אדריכל שתכנן את הוולדורף[24][65]. המלון התנשא לגובה, מרצפת מרתף המשנה, שהיה 10 מטרים מתחת למפלס הרחוב, ועד לקו הגג, היה כ-82 מטרים, או כ-73 מטרים מעל מפלס הרחוב. אורכו היה 107 מטרים ורוחבו 30 מטרים. גובהו היה 16 קומות, כולל ארבע הקומות בגג[70]. הבניין נבנה מאבן, שיש ולבנים, עם מסגרת שלד פלדה ובנייה פנימית מודרנית חסינת אש, ועוטר בראשו ב"מגדלים מעל גג מנסארד בסגנון האימפריה הצרפתית השנייה, כמו גם כיפות בארוק אוסטריות וצריחים"[58][65]. היו בו 25 חדרים ציבוריים ו-550 חדרי אירוח, ומסדרונות, פרוזדורים ומבואות שנמתחו על פני קילומטרים[65]. הכניסה כללה סט כפול של דלתות זכוכית מלוחות כדי לספק הגנה במזג אוויר קר, ושביל כניסה בצורת U עבור סוסים ועגלות[75].
המבואה הראשית של אסטוריה
המשרד הראשי של אסטוריה
אולם אירועים ראשי כתיאטרון
מסעדת אסטוריה
המסדרון הראשי זכה לכינוי "סמטת הטווס" על ידי העיתונות הניו יורקית[76]. המסדרון והמבואה עוטרו בפילסטרים ועמודים משיש סיינה והקירות והתקרות נצבעו בצבעי ורוד סלמון, עם צבע שמנת וירוק בהיר. כותרות העמודים והפילסטרים היו מוזהבות מפליז מלא או לכה. המסדרון הראשי נמשך לכל אורכו של המבנה ממזרח למערב[hebrew 8]. משמאל לו היה חדר האוכל אסטור, מול השדרה החמישית, שאורכו 28 מטרים ורוחבו 15 מטרים. הוא עוצב בהקפדה רבה כך שיהיה נאמן לחדר האוכל המקורי של האחוזה, שלוש קומות מעל המקום בו עמד חדר האוכל המקורי[78], כולל כל הפנלים, השטיחים, הווילונות והאח של חדר האוכל המקורי; פילסטרים ועמודים מתקופת הרנסאנס האיטלקי, מגולפים בשיש שהובא מצפון רוסיה. וילונות המשי היו מפונפדור ורדים, וסדרה של ציורי קיר של צ'ארלס יארדלי טרנר (אנ') מילאה קשתות וקירות בקצה הדרומי של החדר[65][hebrew 9]. בצד ימין של המסדרון הראשי הייתה חצר גן הדקלים, 27 מטרים אורך על 17 מטרים רוחב, מתנשא לגובה של שלוש קומות ומקורה בגג דמוי כיפה של זכוכית ענברית בגובה 17 מטרים מעל הרצפה. החצר שימשה גם כחדר אוכל ועוצבה בסגנון איטלקי, עם גימור בשיש אפור, טרקוטה ושיש פבונאצו[65]. בצד הפונה לרחוב 34 של המסדרון היה בית הקפה, גודלו היה 29 מטרים על 12 מטרים, עם גימור אלון אנגלי בסגנון הרנסאנס הגרמני, ועיטורים פלמיים. בבר היה חדר נוסף בגודל 15 מטרים על 12 מטרים[65].
גלריית אסטור באסטוריה
חדר ההדסים
סוויטה פינתית הפונה לשדרה החמישית
חדר שינה זוגי אסטוריה
בקומה הראשונה, בראש גרם המדרגות הראשי המזרחי, הייתה גלריית אסטור, 31 מטרים על 27 מטרים, והשקיפה על רחוב 34. הגלריה, בעלת 7 החלונות הצרפתיים, שהיו בגובה של 7.9 מטרים מהרצפה ועד התקרה, נפתחה למרפסת מעל הכניסה למלון. גימור הפנים היה בסגנון של הוטל דה סוביז (אנ'), עם ערכת צבעי כחול, אפור וזהב. הייתה בה רצפת פרקט, ובצד הדרומי, מול חלונות הרחוב, היו חלונות נוספים שנפתחו למסדרון הראשי בקומה השנייה. מרפסת הנגנים, ששתי קריאטידות ניצבו בה, הייתה בקצה המזרחי. כל מעקות המרפסת היו מעבודות מתכת מוזהבות. ציורי הקיר היו בולטים: ארבעה לוחות, שניים בשני קצות החדר, ושנים עשר לוחות תלויים, שישה משני הצדדים שצוירו על ידי אדוארד סימונס ותיארו את ארבע העונות ואת שנים עשר חודשי השנה[65]. "החדר הקולוניאלי" עוצב באדום, ויצר ניגודיות לעבודות העץ הלבנות שהיו בו[70]. בפינה הצפון-מזרחית של הקומה השנייה הייתה סוויטה פרטית, עם חדרי סלון גדולים, חדר אוכל, מזווה של משרת אישי, מסדרון, שלושה חדרי שינה, שלושה חדרי שינה של עוזרות וחמישה חדרי רחצה, כולם עם גימורים בעץ אלון אנגלי עתיק. בקומות 3–14 היו סוויטות וחדרי אירוח. כמעט בכל חדר אירוח היה חדר אמבטיה עם חלון הפונה לחוץ, ולא לפירי אוורור פנימיים. בכל חדר היה ארון תא מטען גדול[80].
אולם הנשפים, בסגנון לואי ה-14, תואר כ"המנה העיקרית" של המלון, בגודל של 29 מטרים על 20 מטרים ובגובה של 12 מטרים (שלוש קומות)[58]. הייתה לו קיבולת של 700 מושבים בנשפים ו-1,200 בקונצרטים, והוא עוצב בגווני שנהב-אפור ושמנת[70]. זמרים ידועים כמו אנריקו קארוזו ונלי מלבה הופיעו באולם הנשפים, כשהמנצח אנטון זיידל הוביל שם סדרת קונצרטים בשנה שבה המלונות המשולבים נפתחו לעסקים. ניתן היה לקנות כרטיסים עונתיים להופעות המוזיקליות; מנוי לעונה עלה 350 דולר, ומושב לעונה בקומת אולם האירועים עלה 60 דולר[81].
בקומה העליונה של המלון הייתה גינת הגג, סגורה מכל צדדיה בזכוכית ומעליה גג זכוכית. הגינה הייתה מרוהטת בכיסאות קש ובספות בצבעי ירוק בהיר וורוד, ועליהן כיסויי בד דקים[70]. במפלס הגג, בצד הפונה רחוב 34, הייתה הטיילת המפוארת, 61 מטרים על 27 מטרים, עם בסיס מוצק גבוה באוויר, ובמה להופעת להקה, מזרקות ועמודים. מסעדת גינת הגג המקורה התפרשה על פני שטח של 26 מטרים על 23 מטרים. התקרה במפלס זה הייתה בגובה 7.3 מטרים. בפינות הצפון-מזרחית והצפון-מערבית של גינת הגג היו מגדלים, עם מדרגות לולייניות בפנים, המובילות אל הגגות המכוסים בנחושת, שהיו בגובה של 76 מטרים מעל מפלס הרחוב[65]. גני הדקלים, ששימשו כבתי קפה, התנשאו לגובה של שתיים ושלוש קומות בהתאמה וכוסו בכיפות של זכוכית כהה. המרפסות במפלסי הקומות השונים נפתחו לחצרות אלה כדי להשקיף עליהן. החומרים ששימשו לעיטורם, בסגנון הרנסאנס האיטלקי, היו לבנים בצבע שמנת וטרקוטה[70].
במרתף המשנה היו חדרי המכונות של המעליות החשמליות, משאבות הכיבוי, משאבות מי השתייה, מפעל הקרח וששת דוודי המים של Babcock & Wilcox. מערכות המעליות, ששירתו את הבניין מהמרתף ועד לגג, היו חשמליות, והוזנו מתחנת ייצור החשמל שפעלה בתוך הבניין. בסך הכל היו 18 מעליות בבניין[65]. הדוודים צרכו כ-3,000 כוח סוס, הגנרטורים החשמליים ייצרו 2,200 כוח סוס מכלל האנרגיה. המעליות הופעלו על ידם, וכך גם 15,000 מנורות הליבון, שחוברו ל-7,500 השקעים[70]. מערכת החימום והאוורור של החדרים הציבוריים הייתה מערכת של אוורור מאולץ, באמצעות מפוחים חזקים הממוקמים במרתף המשנה, שדחסו את האוויר הצח בין סלילי קיטור, שם הוא התחמם באופן מתון לפני כניסתו לתעלות המובילות אותו לחדרים. חום זה הוגבר עוד יותר על ידי רדיאטורים ישירים שהוצבו מאחורי מסכים בשקעים של החלונות ובמקומות אחרים ברחבי הבניין[70].
|
|
|
|
- במהלך מלחמת העצמאות נשמעו יריות מ"קרב שדה התירס" על מה שהיא כיום השדרה החמישית. כ-3,500 מחייליו של ג'ורג' וושינגטון היו בעיר ונמצאו בסכנת לכידה על ידי הצבא הבריטי. מרי מורי הזמינה את הקצינים הבריטיים לביתה לאוכל ושתייה. היא הציעה ארוחה כזו עד שהגנרל פוטנם הצליח להוביל את 3,500 הגברים אל מחוץ לעיר ולהארלם הייטס[3].
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
