מטוס ימי הוא מטוס שנועד להמריא מעל מקווה מים ולחזור ולנחות עליו. ניתן לחלק את המטוסים הימיים לכמה קטגוריות, ובהם מטוסים ימיים הממריאים ונוחתים על פונטונים (מצופים), ספינה מעופפת (או ספינת טיס), ומטוסים אמפיביים.
סוגים
ישנם שני סוגים של מטוסים ימיים:
- מטוס ימי: מטוס שמתחת לגופו מותקנים מצופים. בדרך כלל מותקנים שני מצופים למטוס כזה, אולם ישנם מטוסים שבהם מותקן מצוף יחיד מתחת לגוף המטוס, ובנוסף מותקנים מצופים מתחת לכנפיים. מטוסים כאלה הופעלו בתקופת מלחמת העולם השנייה. גוף המטוס עצמו אינו נוגע במים.
- סירה מעופפת: בסירה (או ספינה) מעופפת הציפה מושגת באמצעות גוף המטוס עצמו, כמו באונייה. גוף כלי הטיס בנוי כך שבעת הנחיתה על המים הוא צף. על כנפי הספינה המעופפת מותקנים מצופים קטנים, המשמשים כמייצבים שנועדו לשמור על שיווי המשקל. כלי טיס אלה היו נפוצים במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעיקר לחילוץ, סיור וריגול.
מטוס אמפיבי
הבחנה נוספת במטוסים אלה היא בין מטוסים אמפיביים למטוסים ימיים. למטוס אמפיבי יש כני נסע, בנוסף למצופים, המאפשרים נחיתה הן בים והן ביבשה. מטוס ימי, לעומת זאת, יכול לנחות רק בים.
היסטוריה
צעדים ראשונים
המטוס הראשון שהמריא ונחת במים היה מטוסו של חלוץ התעופה הצרפתי הנרי פבר. הטיסה התבצעה ב-28 במרץ 1910, והייתה למרחק של 800 מטרים. שני חלוצי תעופה צרפתיים אחרים, האחים שרל וגבריל וואזן (Voisin) עקבו אחרי ניסוייו, ורכשו ממנה את המצופים שבנה עבור מטוסיו. הם בנו מטוס ימי בשם קנארד וואזן (Canard Voisin, שנקרא כך בשל משטחי הקנארד שלו), ובאוקטובר 1910 חצו במטוס זה לראשונה את נהר הסן. מטוס זה היה אחד המטוסים הימיים הפופולריים בתחילת המאה, וב-1912 נרכש עבור חיל הים הצרפתי.
בארצות הברית הוטס המטוס הימי הראשון בידי חלוץ התעופה גלן קרטיס, ב-26 בינואר 1911. ב-1912 בנה קרטיס, יחד עם הבריטי ג'ון סיריל פורט, דגם ראשון של ספינה מעופפת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פותח דגם זה והפך לסדרת המטוסי הימיים פליקסטו (Felixstowe), ששימשו במשך המלחמה לסיור וללוחמה נגד צוללות בצי הבריטי. מטוס ימי אחר שיוצר על ידי קרטיס, קרטיס N-9, היה מטוס אימון ששימש אלפי טייסים של צי ארצות הברית.
עד סוף מלחמת העולם השנייה
עם סיום המלחמה תפסו המטוסים הימיים מקום חשוב בתעבורה האווירית של התקופה. ראשית, שדות התעופה לא היו מפותחים, דבר שנתן עדיפות למטוסים הימיים שהיו יכולים לנחות במקומות רבים; שנית, יכולתם של המטוסים הימיים לנחות בכל מקום בים נחשבה ליתרון בטיחותי, בתקופה שבה לא הגיעו עדיין מטוסי הנוסעים הרגילים להתפתחות מלאה ובטוחה. ב-27 במרץ 1919 הצליחה ספינה מעופפת מדגם NC-4 לחצות לראשונה את האוקיינוס האטלנטי. חברות התעופה הגדולות, כמו אימפריאל איירווייז (שהפכה לימים ל-BOAC, אחת מחברות התעופה הבריטיות הגדולות, שהפכה בתורה לבריטיש איירווייז) ופאן אמריקן וורלד איירווייז (שהייתה ידועה יותר כפאן-אם, מחברות התעופה הגדולות בארצות הברית עד קריסתה ב-1991) הפעילו מטוסים ימיים גדולים לטיסות מעבר לאוקיינוסים. בין מטוסים אלה היו כמה מן המטוסים הגדולים ביותר באותה תקופה, כמו בואינג קליפר, מרטין M-130 מתוצרת ארצות הברית, Latécoère 631 מתוצרת צרפת, שורט אמפייר, מתוצרת בריטניה, ועוד. מטוסים ימיים הופעלו גם לטווחים קצרים יותר, בעיקר למקומות בהם לא היו מסלולי טיסה, או לאזורים לא מיושבים.
במלחמת העולם השנייה השתמשו כל הצדדים באופן נרחב במטוסים ימיים. מטוסים ימיים שימשו לסיור, ללוחמה נגד צוללות ולחילוץ והצלה של צוותי אוויר וצוותי אוניות טבועות. אחת מספינות האוויר המפורסמות ביותר בקטגוריה זו הייתה הספינה המעופפת PBY קטלינה, מתוצרת ארצות הברית; הקטלינה שירתה בצבאות ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, וברית המועצות; ואחרי המלחמה שירתו מטוסים מסוג זה במספר רב של חילות אוויר, כולל חיל האוויר הישראלי.
אוניות מערכה נשאו עליהן מספר מטוסים ימיים, שנועדו לתקיפת מטוסי סיור של האויב, לסיור ולהכוונת אש תותחי האונייה מעבר לאופק; המטוסים הוזנקו מאוניית המערכה באמצעות מעוט, ולאחר שנחתו במים לידה הוחזרו לסיפון בעזרת מנוף. אחד המטוסים הגרמניים המוצלחים מסוג זה היה ארדו 196.
לאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם ירדה מאוד נחיצותם של המטוסים הימיים. מספרם של מסלולי הטיסה גדל מאוד, והצורך בנחיתה בים פחת. יעילותם של המטוסים היבשתיים עלתה מאוד, כמו גם הטווח שלהם, וגם דבר זה צמצם את הצורך במטוסים ימיים; את משימות הלוחמה נגד הצוללות היו מטוסים יבשתיים יכולים כעת לבצע באותה רמה כמו המטוסים הימיים, וכעת החלו חסרונותיהם של המטוסים הימיים להתגלות: המצופים והמבנה המיוחד המאפשר ציפה בים יצרו את יתרונותיהם של המטוסים הימיים, אך גם גרמו לגרר מוגדל, למשקל גדול יותר של המטוס, ולעלות גבוהה יותר; גורמים אלו הפכו את המטוסים הימיים לאטרקטיביים פחות ופחות, בעיני משתמשים אזרחיים וצבאיים. הופעתו של המסוק דחקה עוד יותר את מקומם של המטוסים הימיים: המסוק יכול לבצע אותן משימות בגלים גבוהים יותר, וניתן להפעילו מאוניות קטנות.
לאחר המלחמה פותח רק דגם אחד של מטוס נוסעים, שהיה בעל תכונות של מטוס ימי – גרומן מלארד, שהיה מטוס אמפיבי. 59 מטוסים מדגם זה יוצרו, וכמה מהם נמצאים בשירות עד היום, לאחר שהוסבו לשאת מנועי סילון. ארצות הברית ובריטניה עשו ניסיונות לפתח מטוס קרב ימי סילוני וספינה מעופפת סילונית, אך למרות כמה הצלחות ראשוניות הופסקו הפרויקטים, מסיבות שונות.
ארצות הברית המשיכה להפעיל מטוסים ימיים שונים למטרות צבאיות, ואוניות ייחודיות שנועדו לסייע להם, בעיקר במזרח הרחוק, עד 1970. יפן וברית המועצות המשיכו להפעיל מטוסים ימיים תקופה ארוכה לאחר מכן, בעיקר למטרות לוחמה נגד צוללות; למטוסים הימיים טווח גדול מזה של מסוקים ומהירות גבוהה יותר, מעבר ליכולתם לנחות על המים.
ברוב חילות האוויר בעולם החליפו מסוקים את המטוסים הימיים, והם משמשים למטרות ייחודיות כמו כיבוי שריפות (ראו להלן) ואחרות.
שימוש והפעלה
לדגמים רבים של מטוסים אזרחיים כיום ישנה גרסה עם מצופים, שנועדה לשימוש בטיסות לאזורים מרוחקים שבהם אין מסלולי טיסה מסודרים, אך ישנה אפשרות לנחיתה על משטח מים. חלקם מותאמים במיוחד למשימה, וחלקם נבנים מראש בתצורה זו. עדיין נבנות ספינות מעופפות בודדות; ספינות מעופפות רבות נשמרות במצב טיסה, רבות מהן למשימות כיבוי אש. רוב המטוסים הימיים הקיימים כיום הם אמפיביים; המטוסים הימיים ה"טהורים" כמעט נעלמו.
המטוסים הימיים יכולים להמריא מעל משטחי מים רק כאשר המים שקטים, או בגלים נמוכים. כמטוסים אחרים, גם הם נתקלים בבעיה במזג אוויר גרוע. השפעת הגלים על המטוס תלויה, בין השאר, בגודלו, במבנהו ובמשקלו, אך גורמים אלה גם משפיעים על יציבותו של המטוס ועל ביצועיו. ככלל, ספינות מעופפות מסוגלות לעמוד בים רוגש יותר מאשר מטוסים ימיים, והן יציבות יותר.
למרות יתרונותיהם של מסוקים ומטוסים רגילים, נותרו משימות ייחודיות שבהן יש עדיין למטוסים הימיים יתרון, בשל סגולותיו המיוחדות: כך למשל, במשימות כיבוי שריפות מסוגלים מטוסים ימיים להטיל כמות גדולה של מים על מוקדי האש, ואז לנחות על מקווה מים, למלא מחדש ולחזור למוקד האש תוך דקות ספורות.
שימוש נוסף למטוסים ימיים כיום הוא ביחידות חילוץ והצלה, והן המפעילות הגדולות ביותר בימינו של מטוסים ימיים. יתרונם של המטוסים הימיים הוא ביכולתם לנחות ליד ניצולים מאונייה טרופה או ממטוס שהתרסק בים, ולחלץ אותם; מטוסים יבשתיים אינם יכולים לנחות בים, ואילו מסוקים מוגבלים יותר ביכולתם לשאת מטען – צוות חילוץ וניצולים – ועלות הפעלתם גבוהה יותר.
מטוסים ימיים מופעלים גם באזורים נידחים, כמו באלסקה ובקנדה, שבהם יש מספר רב של אגמים שבהם ניתן לנחות או להמריא. מטוסים אלה מופעלים בקווים סדירים, וגם כמטוסי צ'רטר ואף בשימוש פרטי על ידי תושבי האזור.
ביוון משתמשים במטוסים ימיים לצורך קשר בין איי הים האגאי הרבים לבין היבשה. גם בין איי הים הקריבי ישנם מפעילים רבים העושים שימוש במטוסים ימיים לצורך קשר בין האיים השונים.
לסוגים שונים של מסוקים יש יכולת לנחיתה במים, אך לא נהוג להתייחס למסוקים אלה כמסוקים ימיים.
מנחת למטוסים ימיים בחוף טבריה
חוף טבריה, על ים כנרת, שימש תחנת ביניים לספינות המעופפות של חברת התעופה הבריטית אימפיריאל איירווייז, בדרכן מאנגליה להודו. הנחיתה הראשונה התקיימה ב-20 באוקטובר 1931[1]. זו הייתה ספינה מעופפת מתוצרת חברת שורט מדגם S-17 Scipio. בהמשך שימשו בקו ספינות מעופפות מדגם מדגם 323C "אמפייר", גם הן תוצרת שורט. הטיסות המשיכו להתקיים עד שנת 1942[2][3].
מטוסים ימיים בצה"ל
בחיל האוויר הישראלי שירתו במשך השנים מספר מטוסים אמפיביים מסוגים שונים, כולם בתחילת ימיו של חיל האוויר, ולמשך זמן קצר מאד[4]. גם מסוקי חיל האוויר מדגם איירוספסיאל SA 321 סופר פרלון ניחנו ביכולת נחיתה במים, אשר נוצלה, בין השאר, בעת חילוץ נפגעי משחתת אח"י אילת. להלן פירוטם:
| דגם | פרטים טכניים | שירותו בחיל האוויר |
|---|---|---|
| גראמן G-44 וידג'ן | מטוס אמפיבי דו מנועי. שימש לתובלה | שירתו שני מטוסים. אחד התרסק באגם הכנרת ב-1948, השני הוצא משירות ב-1949 |
| ריפבליק RC-3 סי-בי[5] | ספינת אוויר אמפיבית קלה | מטוס אחד נתרם לחיל האוויר. נהרס בהתקפת חיל האוויר המצרי על שדה דב |
| קונסולידייטד ואלטי PBY קטלינה | ספינת אוויר אמפיבית | שירתו במשך מספר חודשים בשנת 1950 |
קישורים חיצוניים
- שי טל ועמית דרנגר, מים ושמיים, באתר חיל האוויר הישראלי
מצגת של הספינות המעופפות בחוף טבריה, סרטון באתר יוטיוב- מטוס ימי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
