מונדיום

מונדיום (בגרמנית: mundium או mundeburdis; בלטינית patrocinium; בצרפתית mainbour, מילולית "מגן, הגנה, כוח") היה מושג מרכזי בחוק האישי של ימי הביניים. אלו היו יחסי החסות והתלות ההדדית שנוצרו בימי הביניים כתוצאה מהתמסרותו של בן חורין אחד למשנהו.

המעשה המשפטי שבו העמיד אדם את עצמו לרשות אחר נקרא קומנדטיו (commendatio). וכתוצאה ממעשה זה היו לשני הצדדים התחייבויות הדדיות. המוסר עצמו התחייב לשרת ולכבד את ה-dominus, מילולית אדון, במשמעות האדם לו התמסר. המתמסר קיבל על עצמו התחייבות לשרת ולכבד את מי שהוא מכנה כאדון, בהסתייגות ששירות זה יצטמצם כך שמעמדו יישאר כשל אדם בן-חורין. האדון (Muntherr) מצדו קיבל על עצמו את האחריות להגן, לסייע ולכלכל במזון ובלבוש את המתמסר לו, את אשתו, את בנותיו שטרם נישאו ואת בניו שטרם הגיעו לגיל בגרות.

היו נוסחים מוכנים מראש לטקס זה. בספר שערך מרקולפוס^[1] מופיע טקסט ממחצית המאה ה-8 שמהווה דוגמה לנוסח המקובל.

המתמסר למרותו של איש אחר:

"לאדון המפואר, (שם האדון). אני, (שם המתמסר), מאחר שידוע ברבים עד כמה מועט הרכוש, אשר ממנו עלי לקיים, לזון ולפרנס את עצמי, פניתי לרחמיך וברצונך הטוב נענית לי, כך שקיבלתי על עצמי להתמסר לחסותך (mundoburdum) וזאת איפוא עשיתי. קיבלת על עצמך לעזור לי ולייעץ לי הן בדבר מזון והן בדבר לבוש. ואילו אני קיבלתי על עצמי לשרתך ולהיות ראוי לחסדך כמיטב יכולתי. וכל עוד אשאר בחיים אהיה חייב לך שירות (sarvitium) וצייתנות. מבלי לפגוע במעמדי כאדם חופשי (ingenuili). כל עוד אני חי לא אוכל להסתלק ממרותך וסמכותך. להפך, חובה עלי להישאר בשארית חיי תחת סמכותך והגנתך (defensio). בתוקף מעשה זה הוסכם שאם אחד מאתנו ינסה לשנות את תנאי ההסכם, יהיה עליו לשלם (סכום) סולידי לצד השני אבל החוזה עצמו יישאר בר-תוקף. ועוד הוסכם ששני הצדדים יכתבו ויאשרו הדדית שני מסמכים זהים בעניין זה, וזאת עשו."

— Marculfi Formularum liber, Formulae Merowingici et Karolini Aevi פורמולה מספר 43

הטקס עצמו כלל שני חלקים של שבועת אמונים: הומגיום ופידליטס.

סוג מיוחד של מונדיום הייתה ההגנה שנתן מלך לאנשי דת (כמרים ונזירים), סוחרים, יהודי חסות (Schutzjude או Judenregal) וגם עבור אלמנות ויתומים.

מערכת היחסים שאישה הייתה נתונה בה בראשית ימי הביניים נגזרה מהמונדיום ונקראה Muntehe וציינה את האפוטרופסות על אישה. כל עוד הייתה בבית הוריה היה אביה האפוטרופוס עליה. נישואין היו העברת הסמכות מהאב אל הבעל שבתמורה היה צריך להגן על אשתו.

הערות שוליים

1. מרקולפוס (Marculfus) היה נזיר צרפתי מהדיאוקסיה של פריז, חי באזור שבשליטת כלוביס (בן דגובר) בסביבות 660 ואסף נוסחים (פרמולות) של טקסטים ששימשו להסדרת מערכות יחסים שונות