![cover image](https://wikiwandv2-19431.kxcdn.com/_next/image?url=https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/9b/EU_European_Neighbourhood_Policy_states.svg/langhe-640px-EU_European_Neighbourhood_Policy_states.svg.png&w=640&q=50)
מדיניות השכנות האירופית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מדיניות השכנות האירופית (באנגלית: The European Neighbourhood Policy; בראשי תיבות: ENP) היא חלק ממדיניות יחסי החוץ של האיחוד האירופי, המאפשרת למדינות שכנות, שאינן צפויות להצטרף לאיחוד (לעת עתה) לקחת חלק באזור הסחר החופשי האירופי, על ידי הגברת אינטגרציה ושיתוף פעולה כלכלי פוליטי ותרבותי ביניהן ובין האיחוד, ומטרתה לקדם שלום, יציבות ושגשוג כלכלי באזור.
![Thumb image](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/9b/EU_European_Neighbourhood_Policy_states.svg/320px-EU_European_Neighbourhood_Policy_states.svg.png)
האיחוד האירופי מציע באמצעות תוכניות פעולה בין האיחוד ומדינת היעד, יחסים מועדפים - בין השאר, גישה חופשית לחלק או לכל שוקי האיחוד האירופי (מוצרי תעשייה, מוצרים חקלאיים וכולי), וסיוע כספי או טכני, זאת בתמורה להתחייבות לרפורמה בדמוקרטיה וזכויות אדם במדינה, בממשלה, בכלכלה ובנושאים אחרים המקיפים שינוי חיובי[1].
מדיניות זו חלה לגבי השכנות המידיות של האיחוד האירופי ביבשה ובים: אוקראינה, אזרבייג'ן, אלג'יריה, ארמניה, בלארוס, גאורגיה, ירדן, ישראל, לבנון, לוב, מולדובה, מצרים, מרוקו, סוריה, הרשות הפלסטינית ותוניסיה. מדיניות השכנות האירופית מתקיימת בנפרד מתהליך ההרחבה – צירוף מדינות נוספות לאיחוד, ובמידה מסוימת היא אף הצעת תחליף לאפשרות ההצטרפות, שכן האיחוד מעוניין לשים גבול להרחבה[2]. עם זאת, האיחוד משתדל להדגיש בהצהרותיו שאין במדיניות כדי לקבוע מראש, עבור השכנות האירופיות, כיצד היחסים ביניהן לאיחוד האירופי עשויים להתפתח בעתיד, בהתאם להוראות הקבועות באמנת ליסבון[3].