כנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו

כנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו
Chiesa della Martorana
	מגדל הפעמונים
	מגדל הפעמונים
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2015, לפי קריטריונים 2, ו-4
שטח האתר	0.116 הקטאר (אתר מורשת עולמית)
חלק מתוך	האתרים הערבים-נורמנים בפלרמו והקתדרלות של צ'פלו ומונריאלה
מידע כללי
סוג	כנסייה
על שם	מרים, אם ישו
מיקום	פלרמו
מדינה	איטליה
מייסדים	ג'ורג'ו מאנטיוכיה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1143
תאריך פתיחה רשמי	1143
סגנון אדריכלי	רנסאנס קומננוס
מידות
שטח	0.116 הקטאר
קואורדינטות	38°06′53″N 13°21′46″E
	(למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון כנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו

כנסיית סנטה מריה דל'אמיראליו (באיטלקית: chiesa di Santa Maria dell'Ammiraglio, מילולית "כנסיית מריה הקדושה של האדמירל"), הקרויה גם כנסיית מרטורנה (Chiesa della Martorana) היא המרכז של הקהילה הדתית "סן ניקולו דיי גרצ'י" (באיטלקית: "Parrocchia di San Nicolò "dei Greci, באלבנית: Klisha e Shën Kollit së Arbëreshëvet) הצופה על פיאצה בליני בפלרמו בירת האי סיציליה בדרום איטליה.

עובדות מהירות אתר מורשת עולמית, שטח האתר ...

סגירה

הכנסייה היא קתדרלה משותפת של האפארכיה "פיאנה דלי אלבנזי" (Eparchia di Piana degli Albanesi) של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית (אנ'),^[1] דיוקסיה הכוללת את הקהילות האיטלקיות-אלבניות (אנ') (Arbëreshë) בסיציליה, שהטקסים הדתיים שלהן מתנהלים על פי הפולחן הביזנטי ביוונית עתיקה ובאלבנית. הכנסייה היא עדות חיה לתרבות הדתית והאמנותית של הנצרות המזרחית הקיימת עד היום באיטליה, שתרמו לה הגולים האלבנים שמצאו מקלט בדרום איטליה ובסיציליה החל מהמאה ה-15 לאחר שנמלטו ממולדתם בשל רדיפות על רקע דתי של האימפריה העות'מאנית באלבניה ובחבל הבלקן. ההשפעה שלהם הותירה עקבות ניכרים בציור איקונות, בפולחן הדתי, בשפת הקהילה, במנהגיהם המסורתיים של כמה מושבות אלבניות בעיר המטרופולינית של פלרמו. הקהילה היא חלק מהכנסייה הקתולית, אך פועלת על פי המסורות הטקסיות והרוחניות שיש להן הרבה מן המשותף עם אלו של הכנסייה האורתודוקסית.

הכנסייה מאופיינת בריבוי סגנונות, מכיוון שבמשך מאות השנים של קיומה היא התעשרה בגישות שונות של אמנות, ארכיטקטורה ותרבות. היא ראויה להגנה כיום כאנדרטה כנסייתית-היסטורית, תוצאה של שינויים רבים.

מ-3 ביולי 2015 הכנסייה היא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, חלק מהאתרים הערביים-נורמניים בפלרמו והקתדרלות של צ'פלו ומונריאלה.^[2]

מקור השם "אמיראליו" (אדמירל) במייסד הכנסייה, ג'ורג'ו מאנטיוכיה (אנ'), "אמיר האמירים" (לטינית: Ammiratus Ammiratorum, תואר שהתגלגל למילה אדמירל), תוארו של השר הראשי של המלך רוג'רו השני, מלך סיציליה. אמנת היסוד של הכנסייה (שהייתה בתחילה אורתודוקסית מזרחית), הכתובה ביוונית עתיקה ובערבית, שרדה ומתוארכת לשנת 1143. הבנייה של הכנסייה החלה כנראה בשלב זה, והסתיימה בוודאות לפני מותו של ג'ורג'ו בשנת 1151, מכיוון שהוא ואשתו נקברו בנרתקס. בשנת 1184 ביקר בכנסייה הנוסע הערבי אבן ג'ובייר (אנ'), ובהמשך הקדיש חלק ניכר מהתיאור של פלרמו לשבח אותה, ותיאר אותה כ"אנדרטה היפה ביותר בעולם". לאחר המרד המכונה "ערבית סיציליאנית" בשנת 1282 התאספה אצולת האי בכנסייה לפגישה שהביאה לכך שכתר המלוכה בסיציליה הוצע לפדרו השלישי, מלך אראגון.

בשנים 1193–94 הוקם מנזר של נזירות בנדיקטיות על רכוש סמוך על ידי אלויזה מרטורנה (Eloisa Martorana). בשנים 1433–34, תחת שלטונו של אלפונסו החמישי, מלך אראגון, סופחה הכנסייה למנזר, שמאז ידועה בדרך כלל בשם לה מרטורנה. הנזירות שינו את הכנסייה בצורה נרחבת בין המאה ה-16 למאה ה-18, וביצעו שינויים גדולים במבנה ובקישוט הפנים.

הנזירות של המרטורנה היו מפורסמות בזכות המרציפן המעוצב שלהן, שהכינו בצורת פירות שונים. אף על פי שהמנזר כבר לא קיים, פרוטה די מרטורנה (אי') הם עדיין אחד ממיני האוכל המפורסמים והייחודיים ביותר של פלרמו.

בשנת 1937 חזרה הכנסייה לפולחן הביזנטי עם הקהילה האלבנית שנמצאה בפלרמו. כיום היא משמשת לטקסים של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית ומשתפת את מעמד הקתדרלה עם הקתדרלה של כנסיית סן דמטריו מגלומרטיר (San Demetrio Megalomartire) באפארכיה "פיאנה דלי אלבנזי".

הכנסייה ירשה וקיבלה על עצמה את תואר מושב הקהילה של האיטלקים-אלבנים המתגוררים בסן ניקולו דיי גרצ'י (גרצ'י, כלומר "יוונים" מכיוון שהאוכלוסיות האלבניות שהגיעו החל מהמאה החמש עשרה לאיטליה ולסיציליה שמרו על "פולחן יווני" או ביזנטי, בשפה, במנהגים, בזהות) בשנת 1945, לאחר שהכנסייה באותו שם הצמודה לסמינר של הכנסייה הקתולית האיטלקית-אלבנית של פלרמו נהרסה במלחמת העולם השנייה.

הכנסייה שוחזרה ונפתחה מחדש לעבודת הקהילה בשנת 2013. לקהילה של סן ניקולו דיי גרצ'י אין טריטוריה קהילתית של ממש, אך היא נקודת התייחסות ל-15,000 בני קהילת המאמינים האיטלקים-אלבנים (הקהילה האלבנית של סיציליה שהתיישבה באופן היסטורי בפרובינציית פלרמו) המתגוררים בעיר ומתפללים לפי הפולחן הביזנטי.

טקסי הליטורגיה, טקסי נישואים, הטבילה והחגיגות הדתיות של קהילת סן ניקולו דיי גרצ'י מתבצעים על פי לוח השנה הביזנטי, והמסורת האלבנית של הקהילות של האפארכיה "פיאנה דלי אלבנזי".^[3]^[4]^[5]

השפות הליטורגיות בהן נעשה שימוש הן יוונית עתיקה (כמסורת, שנולדה לאיחוד כל עמי הכנסייה המזרחית לשפה אחידה) או אלבנית (שפת האם של בני הקהילה). אין זה נדיר לשמוע את הכומר ואת המאמינים מדברים בדרך כלל באלבנית, למעשה השפה היא המרכיב העיקרי שמזהה את השייכות האתנית שלהם. כלה צעירה מ"פיאנה דלי אלבנזי" עדיין מתחתנת בטקס הנישואין (martesa) בשמלת כלה עשירה של המסורת האלבנית.^[6]

חגיגה מיוחדת לבני קהילת האיטלקים אלבנים היא התאופניה או ברכת המים ב-6 בינואר (Ujët e pagëzuam).^[7] הפסטיבל החשוב ביותר הוא חג הפסחא (Pashkët), עם טקסים מזרחיים של רוחניות חזקה של השבוע הקדוש (Java e Madhe) ושירת "ישו קם לתחייה" (Christos anesti - Krishti u ngjall). ב־6 בדצמבר מתרחש חגו של ניקולאוס הקדוש (Dita e Shën Kollit).^[8]

הכנסייה המקורית נבנתה בצורה של צלב בתוך ריבוע קומפקטי ("תוכנית צלב יוונית"), וריאציה נפוצה על סוג הכנסייה הביזנטית הסטנדרטית. שלושת האפסיסים במזרח צמודים ישירות לנאוס (החלק המרכזי בכנסייה ביזנטית), במקום להיות מופרדים על ידי חלק נוסף (הבמה), כפי שהיה מקובל בארכיטקטורה הביזנטית מאותו זמן בבלקן ובאסיה הקטנה. במאה הראשונה לקיומה הורחבה הכנסייה בשלושה שלבים נבדלים; תחילה באמצעות תוספת של נרתקס על מנת לאחסן את הקברים של ג'ורג'ו מאנטיוכיה ואשתו; הבא באמצעות תוספת של אולם קדמי; ולבסוף דרך בניית מגדל פעמונים במערב הכנסייה. מגדל הפעמונים המקושט, הבנוי בשלוש קומות עם חלונות ביפוריים, משמש עדיין ככניסה הראשית לכנסייה. תוספות משמעותיות מאוחרות יותר לכנסייה כוללות את חזית הבארוק הפונה כיום לפיאצה. בשלהי המאה ה-19 ניסו משקמים בעלי ידע היסטורי להחזיר את הכנסייה למצבה המקורי, אף על פי שעדיין נותרו אלמנטים רבים מהשינויים בבארוק.

אלמנטים מסוימים מהכנסייה המקורית, ובמיוחד עיטורה החיצוני, מראים את השפעת האדריכלות האסלאמית על תרבות סיציליה הנורמנית. אפריז הנושא כתובת הקדשה משתרע בקצה הקירות החיצוניים. אף על פי שהטקסט ביוונית, צורתו האדריכלית מתייחסת לארכיטקטורה האסלאמית של צפון אפריקה. גם מקורן של הגומחות השקועות בקירות החיצוניים מהמסורת האדריכלית האסלאמית. בפנים, סדרת קורות עץ בבסיס הכיפה נושאת כתובת מצוירת בערבית; הטקסט נגזר מהליטורגיה הנוצרית. הכנסייה אף מתגאה בזוג דלתות עץ מגולפות, שמותקנות כיום בחזית הדרומית של ההרחבה המערבית, שיש להן קשר ברור למסורות האמנותיות של צפון אפריקה הפאטמית. בגלל האלמנטים ה"ערבים "הללו, הושוותה הכנסייה עם כנסייה אחרת בת זמנה בפלרמו, קפלה פלאטינה, שבה יש הכלאה דומה של צורות ביזנטיות ואסלאמיות.

הכנסייה ידועה בעושר הקישוטים שבתוכה, שבהם בולטים סדרה של פסיפסים מהמאה ה-12 שבוצעו על ידי בעלי מלאכה ביזנטיים. הפסיפסים מראים דמיון איקונוגרפי לפסיפסים בני אותה תקופה בקפלה פלאטינה, בקתדרלת מונריאלה ובקתדרלת צ'פלו, אם כי כנראה בוצעו על ידי בית מלאכה נפרד.

על הקירות שני פסיפסים שנלקחו מהחזית הנורמנית המקורית, המתארים את המלך רוג'רו השני, אדונו של ג'ורג'ו מאנטיוכיה, מקבל את כתר סיציליה מישו, ובצד הצפוני של המעבר, ג'ורג'ו עצמו, לרגלי הבתולה. התיאור של רוג'רו היה משמעותי ביותר מבחינת האיקונוגרפיה שלו. במסורת הנוצרית המערבית, המלכים הוכתרו בדרך כלל על ידי האפיפיור או נציגיו. עם זאת, רוג'רו מוצג בלבוש ביזנטי מוכתר על ידי ישו בסגנון הביזנטי. רוג'רו נודע בכך שהציג את עצמו כקיסר בתקופת שלטונו, והתייחסו אליו כבסילוס (basileus, "מלך" ביוונית קדומה). הפסיפס של ההכתרה של רוג'רו נושא כתובת לטינית הכתובה באותיות יווניות קדומות (רוג'ריוס רקס ΡΟΓΕΡΙΟΣ ΡΗΞ "המלך רוג'רו").

בכיפת הספינה מצוירת הדמות הביזנטית המסורתית של ישו פנטוקראטור המוקף על ידי המלאכים מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל. מתחתם מצוירים שמונה מנביאי הברית הישנה, ובפנדנטיבה, את ארבעת המבשרים של הברית החדשה. קמרון הספינה מתאר את הולדת ישו ואת מותה של הבתולה.

החלק החדש יותר של הכנסייה מעוטר בציורי קיר מאוחרים שערכם האמנותי זניח. ציורי הקיר בחלק האמצעי של הקירות הם מהמאה ה-18, ומיוחסים לגולילמו בורמנס (אנ').

The Green Guide: Sicily (Michelin, 2003)
Patrizia Fabbri, Palermo e Monreale (Bonechi, 2005)
Irving Hexham and David Bershad, The Christian Travelers' Guide to Italy (Zondervan, 2001)
Ernst Kitzinger, with Slobodan Ćurčić, The mosaics of St. Mary's of the Admiral in Palermo (Washington, 1990). ISBN 0-88402-179-3
B. Lavagnini, "L'epigramma e il committente," Dumbarton Oaks Papers 41 (1987), 339-50.