טמאני הול
ארגון פוליטי בעיר ניו יורק / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הטמאני הול (באנגלית: Tammany Hall), שנודע גם כאגודת סנט טמאני (Society of St. Tammany), וכבניו של סנט טמאני (Sons of St. Tammany) או המסדר הקולומביאני (Columbian Order), היה ארגון פוליטי בעיר ניו יורק שנוסד בשנת 1786 ונרשם ב-12 במאי 1789 כ"אגודת טמאני". הגוף היה קבלן הקולות המרכזי של המפלגה הדמוקרטית ומילא תפקיד מרכזי בשליטה בפוליטיקה של ניו יורק העיר ושל ניו יורק המדינה ועזר למהגרים, בעיקר לאלו ממוצא אירי, לטפס במעלה הפוליטיקה האמריקאית החל מהמאה השמונה עשרה עד לשנות השישים של המאה ה-20. הגוף בדרך כלל שלט במינויים הפוליטיים ובמועמדים הדמוקרטיים במנהטן, החל מהיבחרו של פרננדו ווד (Fernando Wood) בשנת 1854 לראשות עיריית ניו יורק, והשתמש במשאביו כדי לבנות גרעין חזק של מנהיגי מחוזות נאמנים; אחרי 1850, רוב חבריו היו אירים קתוליים.
אגודת טמאני צמחה כמרכזה הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בעיר בתחילת המאה ה-19. אחרי 1854, האגודה הרחיבה את שליטתה הפוליטית עוד יותר כשהשיגה את תמיכת קהילת המהגרים הגדלה של העיר, שהייתה חוט השדרה הפוליטי שלה. הקהילה העסקית העריכה את נכונות האיגוד, בעלות סמלית, לדחוף לאישור פרויקטים ולהוביל לצמיחה כלכלית מהירה, והבוסים המקומיים של האגודה שירתו כקבלני קולות וסיפקו טובות הנאה לבוחרים. החל מ-1872 לטמאני היה "בוס" אירי קתולי, וב-1928 היה תומך הטמאני, מושל ניו יורק אל סמית', המועמד הדמוקרטי לנשיאות. עם זאת, הטמאני הול גם הוביל למתן טובות הנאה ולשחיתות פוליטית, שנודעה לשמצה תחת שלטונו של ויליאם "בוס" טוויד באמצע המאה ה-19. עד 1880, הטמאני בנה מועדונים מקומיים שמשכו פעילים חברתיים מהמעמד הבינוני והמיעוטים האתניים.[1][2] בזמנים שקטים, הגוף השתמש בתומכיו הנאמנים כדי לקבוע את המדיניות במנהטן; הוא גם שיחק תפקיד מרכזי במועצה המחוקקת באולבני.
צ'ארלס מרפי (Charles Francis Murphy) היה הבוס השקט אך היעיל של טמאני מ-1902 עד 1924.[3] "טים הגדול" סאליבן היה המנהיג של טמאני הול ברחוב באוורי, והדובר בבית המחוקקים של המדינה.[4] בתחילת המאה העשרים מרפי וסאליבן קידמו את הטמאני כגוף שארגן עצמו מחדש למען מעמד הפועלים. כך הדפו האשמות על שחיתות וזכו לתמיכה בקרב מעמד הביניים. באותו הזמן רוברט פ. וגנר (Robert F. Wagner) הפך לסנטור חזק, ואל סמית' כיהן מספר כהונות כמושל המדינה, והיה מועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1928.[5][6]
השפעת הטמאני הול דעכה מ-1930 עד 1945 כאשר הפסידה במאבקה נגד פרנקלין דלאנו רוזוולט, מושל המדינה בין 1928 ל-1933, ולאחר מכן נשיא ארצות הברית עד 1945. ב-1932 נאלץ ראש העיר ג'ימי ווקר (Jimmy Walker) להתפטר מתפקידו כשנחשף שלקח שוחד מהטמאני. רוזוולט שלל מהטמאני סמכויות רבות שניתנו לו. פיורלו לה גוארדיה הרפובליקני נבחר כראש העיר בכוחות משותפים של שתי המפלגות, והפך לראש העיר הנבחר הראשון שהתנגד במוצהר לטמאני. בשנות ה-50 התחיל כוחו של הטמאני להתעורר מחדש תחת הנהגתו של קרמיין דה סאפיו (Carmine DeSapio), אולם מולו התייצבה אופוזיציה מתוך המפלגה הדמוקרטית בהנהגת אלינור רוזוולט, הרברט ליהמן, והוועידה הדמוקרטית לענייני הבוחרים בניו יורק. באמצע שנות השישים, הארגון חדל להתקיים.