טיפוס הבטן
מחלה זיהומית קשה הנגרמת במערכת העיכול / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טיפוס הבטן (באנגלית: Typhoid fever, ידועה גם כ"קדחת הטיפואיד") היא מחלה זיהומית קשה של מערכת העיכול הנגרמת על ידי החיידק Salmonella typhi.
פריחה ורדרדה על חזה של חולה בטיפואיד | |
שמות נוספים | טיפוס הבטן |
---|---|
תחום | מחלות זיהומיות |
סיבות | החיידק Salmonella typhi |
גורם | Salmonella enterica |
גורמי סיכון | נסיעה לאזור אנדמי, צריכת מי שתייה לא נקיים ומזון נא |
תסמינים |
חום ממושך תסמינים כלליים כגון כאב ראש וצמרמורת כאב בטן ושינויים בתדירות היציאה. |
אבחון |
אבחנה קלינית בשילוב גורמי הסיכון לטובת טיפול אמפירי ביסוס אבחנה בתרבית או סרולוגיה |
טיפול |
אנטיביוטיקה: כלורמפניקול טרימתופרים/סולפמתוקסזול אמוקסיצילין פלואורוקווינולונים אזיתרומיצין צפלוספורין מדור שלישי |
מניעה |
תברואה והיגיינה חיסון |
סיבוכים |
דימום מדרכי העיכול התנקבות מעי אנצפלופתיה |
פרוגנוזה | תמותה של 10% ללא טיפול אנטיביוטי, יורדת ל-1% עם טיפול |
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | article/231135 |
MeSH | D014435 |
סיווגים | |
ICD-10 | A01.0 |
ICD-11 | 1A07 |
יש להבחין בין טיפוס הבטן (באנגלית טיפואיד), הנגרם על ידי מין זה, לבין זיהום רגיל של דרכי העיכול, העלול להיגרם על ידיו או על ידי מינים אחרים של סלמונלה (Salmonella), בעיקר Salmonella choleraesuis ו-Salmonella enteriditis. החיידק הגורם לטיפוס הבטן מצוי רק באדם. החיידק עמיד יחסית בפני חום ומסוגל לשרוד במקורות מים; הוא רגיש יחסית לחומציות (עד pH=5), דבר ההופך מנותחי קיבה לקבוצת סיכון ללקות בזיהום. החיידק אינו מייצר רעלנים, אך ביכולתו לעכב את מנגנון ההרג החמצוני של תאי הדם הלבנים ולמנוע מהם לחסלו. תאי הדם הלבנים הופכים למובילים של החיידק ואיתם הוא עובר למערכת הרטיקולואנדותליאלית (טחול, כבד, בלוטות לימפה, מח עצם), שבה מתרבה החיידק.
מעטפת החיידק, שבה משובצים ליפופוליסכרידים, גורמת להפעלת מערכת החיסון, ומונוציטים מופיעים במעי, בבלוטות הלימפה שסביב המעי ובכבד, ולעיתים גם בכיס המרה במח העצם ואף בלב. המונוציטים, המתקשים לחסל את החיידק, מפרישים חומרים מעודדי קרישה ופוגעים בכלי הדם. בהמשך חודר החיידק לכיס המרה הן דרך דרכי המרה והן בפריצה לדם, שם הוא מתרבה ומופרש בצואה לאורך זמן. התרבות החיידק בדופן המעי עלולה לגרום להתנקבותה ואילו פריצות חוזרות למחזור הדם עלולות לגרור זיהום איברים מרוחקים כגון מפרקים, עצמות, כליות, עיניים ואף מערכת העצבים המרכזית. בעת פריצת החיידק לדם עולה חומו של החולה ומחריפה תחושת החולי.
לאחר דגירה של כשבועיים מופיעים חום, שלשול, כאבי בטן וראש, חולשה וכאבי שרירים. הסימנים המאפיינים הם הגדלת טחול, מקבצי פריחה של נגעים עוריים בולטים ודופק שאינו מהיר ביחס למצופה במידת החום המופיעה. בבדיקת דם מופיעה אנמיה וספירת תאי הדם הלבנים נמוכה.
הטיפול לרוב אנטיביוטי (לרוב כלורמפניקול, ואם מדובר על חיידקים עמידים לסוגי אנטיביוטיקה או חשד לנמק תת-עורי נשקל שימוש בתכשירים אחרים). נוכחות של החיידק בגוף מעבר למספר חודשים מרמזת על מצב נשאות בכיס המרה ולעיתים יש צורך בכריתתו. ניכרת עמידות של החיידק כנגד האנטיביוטיקות ששימשו בעבר לשגרת הטיפול כנגדו. קיימת אפשרות חיסון כנגד החיידק היעילה לטווח של כשלוש שנים ומשמשת בעיקר אוכלוסיות מטיילים באזורים נגועים. החיסון הפומי (אוראלי) כנגד החיידק מאושר מגיל שש שנים והחיסון הניתן בזריקה מאושר לשימוש מגיל שנתיים. לעיתים נדירות נדרשת התערבות כירורגית, בעיקר כאשר מתפתחת התנקבות של המעי.
במדינות העולם השלישי, שבהן תחזוקת מקורות המים לקויה, גורמת המחלה למותם של אלפים רבים בכל שנה. שכיחות המחלה השנתית בארצות העולם השלישי מגיעה לעיתים למקרה אחד לכל 100 תושבים, זאת לעומת מקרה אחד לכל חצי מיליון תושבים בעולם המערבי.
המונח טיפואיד נטבע בשנת 1829 על ידי פייר-שארל-אלכסנדר לואי, בשל הדמיון בין מחלה זו למחלת טיפוס הבהרות שיכולה להתבטא גם כן בחום ממושך. החיידק שגורם למחלה התגלה על ידי הרופא הגרמני קרל יוזף אברט בשנת 1880.