טיפול משפחתי

טיפול משפחתי, הידוע גם כטיפול זוגי ומשפחתי או טיפול משפחתי מערכתי, הוא ענף בפסיכותרפיה שנועד לעבוד עם משפחות ובני זוג שמצויים במערכת יחסים, במטרה ליצור שינוי או התפתחות ביחסים. גישה זו נוטה לראות שינוי במונחים של מערכות יחסי גומלין בין חברי המשפחה. מדגישה יחסים משפחתיים כגורם מרכזי בבריאותו הנפשית של האדם.

המשותף למרבית האסכולות של הטיפול המשפחתי, הוא האמונה כי מעורבות המשפחה בהתמודדות ובפתרונות לקשיים ולבעיות מועילה ביותר, וזאת גם אם מקור הבעיה מיוחס רק לאחד מחברי המשפחה ונתפס כבעיה אישית לו. מעורבות זו של המשפחה מושגת לרוב באמצעות השתתפות ישירה של כל חבריה בפגישות הטיפוליות. המטפל המשפחתי מסייע להם במהלך הפגישות ומנסה להשפיע על התנהלות השיחות כך שיחשפו ויגבירו את הכוחות, התובנות והתמיכה ההדדית של המערכת המשפחתית. משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים בישראל פועל בשנים האחרונות לקידום תפיסת עבודה המציבה את המשפחה במוקד עבודת שירותי הרווחה.^[1]

בשנותיו הראשונות של התחום, מטפלים רבים הגדירו את המשפחה במובן הצר והמסורתי של המונח, שכולל בדרך כלל את ההורים וילדיהם. עם התפתחות התחום, מושג המשפחה הורחב, ובשנים האחרונות מוגדר יותר במונחים של יחסים ותפקידים תומכים וארוכי טווח בין אנשים שעשויים להיות בעלי קשרי דם, כמו גם כאלו שאינם בעלי קשרי דם. הטיפול המשפחתי משמש כיום לטיפול בטווח נרחב של בעיות ודילמות אנושיות.

צמיחתו של הטיפול המשפחתי החלה בארצות הברית בשנות ה-50, לאחר מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו עלה קרנו של תחום הפסיכולוגיה החברתית, שהפנה את תשומת הלב מהדגשת הפרט אל חשיבות הקבוצה והקהילה. כך החלה להיווצר התעניינות רבה יותר של מטפלים בהקשרים הסביבתיים והפסיכו-חברתיים שבהם חי האדם.^[2]

במקביל, החלה בשנים אלו התפתחות מהירה בטכנולוגיית המחשבים, ניתוח מערכות וכן בתאוריות תקשורת שונות בין אנשים ומערכות. במיוחד רבה חשיבותה של התפתחות תאוריית הקומוניקציה וערוצי תקשורת בין אנשים במערכות משפחתיות. תאוריה זו עלתה בין השאר במאמרים שפרסם הסוציולוג והאנתרופולוג הבריטי גרגורי בייטסון בשנות ה-50, למשל לגבי השפעת ההקשר המשפחתי והתקשורת בין חברי המשפחה על יצירת תסמינים של סכיזופרניה. בייטסון טען כי הסכיזופרניה היא בעלת תפקיד בשמירת האיזון המשפחתי במשפחות בהן היא מתפתחת אצל אחד מחבריה. אמנם מרבית טענותיו בנושא זה הוכחו במהלך השנים כמוטעות, אך המחקרים החדשניים שערך במשפחות והתצפיות הראשוניות על התקשורת והארגון במשפחה תרמו רבות להתפתחות תחום הטיפול המשפחתי.^[3]

בתחום הפסיכותרפיה, פורסמו בתקופה זו מאמרים של פילוסופים ומטפלים מהגישה הפנומנולוגית (המתעניינת באופן שבו המטופל עצמו תופס ומייחס משמעות לעולם ולעצמו), וכן מהגישה האקזיסטנציאליסטית (הדוגלת בכך שלכל אדם יש מציאות ואמת משלו, ולכן החיפוש אחר אמת כללית אובייקטיבית הוא חסר משמעות). עובדים סוציאליים בבריטניה החלו להתעניין בתקופה זו בתכונות המערכתיות של המשפחה וההשפעות ההדדיות של בני המשפחה זה על זה, וכך נהגו באופן טבעי לראיין מדי פעם קבוצה של בני משפחה ביחד, כשעלה הצורך בכך. בעקבות התפתחויות אלו, צמחה בקרב מטפלים תפיסה חדשה של האדם, לפיה יש תלות הדדית בין ישויות מנוגדות כמו הפרט וההקשר הסביבתי בו הוא חי, החלק והשלם. כך גם לגבי הנורמלי והסוטה - נטען כי לחברה יש צורך להשליך על בודדים מתוכה את החלק החולה והשלילי שבה. צורך זה משתקף גם בתא המשפחתי, בו המשפחה לעיתים קרובות משליכה על בן משפחה אחד, המטופל המזוהה, המכונה גם שעיר לעזאזל, את כל תחלואיה וקשיי התפקוד שלה, וכך גורמת להם להישאר מחוץ לגבולות ה"עצמי", על ידי השמתו בתוך ה"אחר"^[2].

תפיסות חדשות אלו השפיעו על מטפלים רבים. הפסיכיאטר נתן אקרמן ניסה לשלב רעיונות פסיכואנליטיים קלאסיים עם טיפול משפחתי, ופתח ב-1957 את אחת הקליניקות הראשונות לטיפול משפחתי, "הקליניקה לבריאות נפשית משפחתית" של שירותי המשפחה היהודיים בניו יורק. ב-1960 ייסד גם את "מכון המשפחה" (שנקרא אחרי מותו "מכון אקרמן"), וכן כתב מאמרים וייסד ב־1962 עם דון ג'קסון את כתב העת המדעי הראשון והמוביל בתחום עד היום, "תהליך משפחתי"^[4].

תחום הטיפול המשפחתי הלך והתפתח בשנות ה-50 וה-60, וב-1970 הוצג לראשונה כנושא מרכזי בדוח השנתי של "החוג לקידום הפסיכיאטריה". החלו לקום מכונים בהם הועסקו מטפלים מומחים בטיפול משפחתי והוכשרו סטודנטים, נערכו מחקרים רבים במוסדות אקדמיים, והתקיימו כנסים קבועים בהם נערכו דיונים על היבטים שונים בתחום.