Loading AI tools
סופרת אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוני מוריסון (באנגלית: Toni Morrison; 18 בפברואר 1931 – 5 באוגוסט 2019) הייתה סופרת אמריקאית ופרופסור באוניברסיטת פרינסטון. היא זכתה בפרס פוליצר לסיפורת לשנת 1988, באות הכבוד "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1996, ובשנת 1993 הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות.[1] היא נחשבת לאחת מגדולי הספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האפרו-אמריקאית. בין הרומנים הידועים שלה נמנים "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון", ו"חמדת". ב-29 במאי 2012 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית.
לידה |
18 בפברואר 1931 לוריין, אוהיו, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
5 באוגוסט 2019 (בגיל 88) הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית |
שם לידה | Chloe Ardelia Wofford |
מדינה | ארצות הברית |
לאום | אפרו-אמריקאים |
מקום קבורה | South-View Cemetery |
מקום לימודים | Lorain High School, אוניברסיטת הווארד, אוניברסיטת קורנל |
שפות היצירה | אנגלית |
סוגה | ספרות אפרו-אמריקאית |
יצירות בולטות | העין הכי כחולה, גן עדן, אהבה, חסד, הביתה, Jazz, חמדת, תינוק של זפת, סולה, שיר השירים אשר לסולומון, God Help the Child |
הושפעה מ | Henry Dumas, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, ג'יימס בולדווין, זורה ניל הרסטון, דוריס לסינג, הרמן מלוויל |
בן או בת זוג | Harold Morrison (1958–1964) |
פרסים והוקרה |
|
אתר רשמי | |
חתימה | |
טוני מוריסון נולדה בלוריין שבאוהיו בשם קלואי ארדליה וופורד (Chloe Ardelia Wofford) לראמה וג'ורג' וופורד, השנייה מתוך ארבעה ילדים, במשפחה ממעמד הפועלים. כילדה קראה מוריסון ספרים בלהיטות. בין הסופרים האהובים עליה היו ג'יין אוסטן ולב טולסטוי. אביה נהג לספר לה סיפורי עם על הקהילה האפרו-אמריקנית (שיטה של סיפור שבהמשך תשתחל לכתיבתה של מוריסון). לפי ראיון מ-2012 בגארדיאן, היא הפכה לקתולית בגיל 12 וקיבלה את שם ההטבלה (אנ') "אנתוני", מה שבהמשך שימש כבסיס לכינוי שלה "טוני".
ב-1949 החלה לימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת הווארד - אוניברסיטה המזוהה היסטורית עם הקהילה השחורה בארצות הברית - משום שחיפשה את קרבתם של אינטלקטואלים שחורים אחרים[2]. היא סיימה את לימודיה בשנת 1953. ב-1955 סיימה תואר שני (Master Of Arts) באנגלית באוניברסיטת קורנל, שבמסגרתו כתבה תזה על אובדנות בספריהם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. לאחר סיום לימודיה, בין השנים 1955–1957, לימדה אנגלית באוניברסיטת טקסס סאות'רן (אנ') ביוסטון שבטקסס. לאחר מכן חזרה להאוורד ללמד אנגלית. היא הפכה לחברה באחוות "אלפה קאפה אלפה".
ב-1958 נישאה להארולד מוריסון, אדריכל ג'מייקני ועמיתה בסגל אוניברסיטת האוורד, ונולדו להם שני ילדים, הארולד וסלייד. טוני והארולד מוריסון התגרשו בשנת 1964. לאחר הגירושים עברה מוריסון לסירקיוז שבמדינת ניו יורק, שם עבדה כעורכת ספרי לימוד. שנה וחצי לאחר מכן החלה לעבוד כעורכת במטה של הוצאת הספרים הגדולה Random House בניו יורק. במהלך השנים אלו היא גם לימדה באוניברסיטת ייל ובמכללת בארד (אנ'). גם כעורכת מילאה מוריסון תפקיד מפתח בהבאת הספרות השחורה אל הזרם המרכזי. היא ערכה ספרים מאת אנג'לה דייוויס, טוני קייד במברה (Bambara), הנרי דומאס (Dumas) וגייל ג'ונס (Gayl Jones).
בשנת 1989 קיבלה מוריסון משרת פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1994 ייסדה את הסטודיו "Atelier" לסופרים ואומנים במסגרת אוניברסיטת פרינסטון.
ב-2012 זכתה במדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
מוריסון הייתה חברה קרובה של פראן ליבוביץ במשך שנים רבות[3].
ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים, במיוחד בנשים אפרו־אמריקאיות שחוו השפלה ודיכוי מידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה.
את ספרה הראשון, The Bluest Eye (העין הכי כחולה), פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה.
את הספר "שיר השירים אשר לסולומון" (Song of Solomon) פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award), והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של אדם המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו האפרו-אמריקאיים הכפריים.
בשנת 1983 פרסמה את "רצ'יטטיב", הסיפור הקצר היחיד שכתבה. הסיפור, בתרגומה של טל ניצן-קרן, הופיע בספר "האנשים הכחולים: סיפורים צפון אמריקאיים" שערך משה רון.
הספר "חמדת" (Beloved), שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר שנה לאחר מכן, וכן בפרס אניספילד-וולף לשנת 1988. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, ברצח ובדיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית. הספר עובד לסרט באותו השם בבימויו של ג'ונתן דמי ובכיכובם של אופרה וינפרי ודני גלובר.
בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" (Jazz) המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20.
בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992, וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.
בעקבות מותה:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.