חרב ארוכה

חרב ארוכה (באנגלית: Longsword, בגרמנית: Langes Schwert) הוא כינוי למספר סוגי חרבות בעלות להב ישר וארוך שהיו בשימוש בעיקר על ידי אבירים ובני-אצולה באירופה של ימי הביניים והרנסאנס. השם מתייחס הן לחרבות חד-ידניות, הן לחרבות יד וחצי והן לחרבות דו-ידניות. החרבות היו מסיביות וחזקות ונועדו בעיקר לקרב משוריין, בו הלוחם ויריבו עוטים שריון (בעיקר מסוג שריון שרשראות ושריון לוחות). בנוסף, הייתה להן משמעות טקסית, כגון בטקס המשיחה לאבירות.

חרב אבירים (אנ') (נקראת גם חרב רחבה, ובאנגלית גם Knightly Sword או Arming Sword) – חרב חזקה וכבדה ליד אחת, עם להב באורך של 80–100 ס"מ. החרב הארוכה נועדה בעיקר לחתוך, אך גם יכלה לדקור. זו הייתה החרב העיקרית של האבירים בימי הביניים. השם "חרב ארוכה" בהקשר לחרב זאת נפוץ בעיקר בשימוש מודרני כגון במשחקי תפקידים (בעיקר מבוכים ודרקונים) ומשחקי מחשב, כדי להבדיל בינה לחרב הקצרה, שאורך הלהב שלה היה עד 60 ס"מ.
חרב יד וחצי או חרב ממזרית (באנגלית: Bastard Sword) – חרב ארוכה שאפשר היה להחזיקה ביד אחת או בשתי ידיים. בשל כך נודעה גם בשם חרב "יד וחצי". היא פותחה בשלהי ימי הביניים והייתה בשימוש עד סוף הרנסאנס. אורך הלהב היה 100–110 ס"מ.
חרב דו-ידנית (באנגלית: Two-Handed Sword, בגרמנית: Zweihänder) – חרב ארוכה וכבדה באורך של למעלה מ-100 ס"מ ולעיתים אף למעלה מ-150 ס"מ (מטר וחצי). החרב הופעלה בשתי הידיים ונועדה לחתוך דרך שריונות כבדים ומוטות של נשקי מוט כגון רומח או האלברד.

המבנה הבסיסי של החרב הארוכה (בשלושת הסוגים) היה דומה: הוא כלל להב ישר בעל שפה חדה דו-צדדית, חוד לדקירה (Point) ולעיתים רכס (Ridge) או שקע (Fuller) במרכז הלהב על מנת להקל על המשקל ולהגדיל את חוזקו. הלהב היה מחובר לניצב (Hilt) בעל שמורת צלב (Cross-Guard) ו"תפוח ניצב" (Pommel) - מעין גולה כבדה שתפקידה היה לאזן את החרב אך יכלה לשמש גם להלום ביריבים. בחרבות מאוחרות יותר היו שינויים קלים במבנה זה כגון צורת החוד, צורת הניצב ולעיתים הוספת שמורת צלב כפולה (בעיקר בחרבות דו-ידניות).

השימוש בחרב הארוכה היה מגוון וכלל התקפות מסוג שיסוף, חיתוך ודקירה. בנוסף, בחרבות אלו הייתה נהוגה גם טכניקה של Half-sword (אנ') בה הלוחם אחז בידו באמצע הלהב על מנת לבצע דקירה חזקה יותר, בעיקר נגד שריון לוחות. כמו כן, לעיתים הוחזקה החרב הפוך והניצב עם "תפוח הניצב" שימש לתת מכות חזקות ליריב ולחסום התקפות מצידו.

ההיסטוריון הצבאי, אספן הנשק והמאייר אוורט אוקשוט (אנ') פיתח שיטת מיון לחרבות ארוכות לפי צורת הלהב והניצב, שנקראת "טיפולוגיית אוקשוט" (אנ'). מיון זה כולל בעיקר חרבות ליד אחת וחרבות יד-וחצי ואיננו ממצה את כל סוגי החרבות. להב צר ומחודד מאוד נועד יותר לדקירה ואילו להב רחב יותר נועד יותר לחיתוך אך יכול לשמש גם לדקירה. להב רחב שחודו יחסית מעוגל לא יעיל לדקירה ונועד לחיתוך בלבד. יש לציין שחרבות מהמאה ה-11 והמאה ה-12 נועדו בעיקר נגד שריון שרשראות, בעוד שחרבות מהמאה ה-14 ואילך נועדו גם נגד שריון לוחות, שסיפק הגנה טובה יותר מקודמו.