זוועות קונגו
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זוועות קונגו הן הכינוי למעשי זוועה מתועדים שנעשו במדינת קונגו החופשית (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), שהייתה מושבה תחת שלטונו של המלך ליאופולד השני מבלגיה, בין השנים 1885–1908. זוועות אלה התרחשו כחלק ממדיניות העבודה בכפייה. יחד עם מגיפות, רעב וירידה בשיעור הילודה, תרמו הזוועות לירידה חדה בגודל האוכלוסייה הקונגולזית. היקף אובדן האוכלוסייה לאורך התקופה הוא שנוי במחלוקת, אך קיימת הסכמה כי מדובר במספר מיליוני אנשים שאיבדו את חייהם באותן שנים.
בוועידת ברלין, שנערכה בשנים 85–1884, המעצמות האירופיות העבירו את השליטה על אגן הקונגו לארגון פרטי שנוהל בידי המלך ליאופולד השני, אשר במשך זמן רב שאף להקים קולוניה באזור. גודל הטריטוריה תחת לאופולד היה מעל 2,600,000 קמ"ר.[1] הטריטוריה נשלטה בידי מעמד מצומצם של מנהלנים שהובאו מאירופה. הקולוניה הוכיחה את עצמה כלא רווחית ולא יעילה ועד שנות ה-90 של המאה ה-19, המנהל בקונגו היה על סף פשיטת רגל.
העלייה הפתאומית בדרישה לגומי טבעי, אשר קיים בשפע באזור, הביאה לשינוי קיצוני בשנות ה-90 של המאה ה-19: על מנת למסד את ההוצאה והייצוא של גומי, כל השטחים הלא מיושבים בקונגו, הולאמו, ומרביתם נמכרו לחברות פרטיות כזיכיונות. בין השנים 1891–1906, לחברות הפרטיות ניתנה יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחן בשטחים שהוקצו להן, ללא כל התערבות מנציגי המדינה. כתוצאה מכך, עבודה בכפייה ואלימות היוו את האמצעי להשגת המטרה - איסוף הגומי בזול ומקסום הרווחים. כוח מקומי חצי צבאי, אשר הורכב משכירים בני קבוצות מקומיות, הוקם במטרה לאכוף את מדיניות העבודה. פועלים אשר סירבו להשתתף באיסוף הגומי לרוב נרצחו, וכפרים שלמים נמחקו. המנהלנים הלבנים מאירופה היו חופשיים לעשות כרצונם באוכלוסייה המקומית על מנת לספק את הסאדיזם האישי שלהם.
בנוסף לעבודה בכפייה והאלימות שתוארה, אחת הסיבות העיקריות לירידה באוכלוסייה היא חולי. מספר מגיפות פקדו את האזור, הבולטות הן: אבעבועות שחורות, שפעת חזירים, דיזנטריה אמבית. מחלת השינה האפריקאית שנגרמה בעקבות זבוב הצה צה ב-1901 לבדה גרמה למותם של כחצי מיליון קונגולזים.[2] אלימות, רעב ומחלות גרמו להפחתה משמעותית בשיעור הילודה.
מה שבעיקר עודד את העולם לגנות ולהתערב כנגד זוועות לאופולד בקונגו היה חיתוך ידי הקונגולזים על ידי אנשיו, מעשה אשר בוצע בעיקר על ידי “חיילי כוח הציבור”, המקומיים ששירתו בצבאו של לאופולד. הוא ציווה להביא יד ימין חתוכה של הקורבנות עבור כל כדור שהחיילים ירו כהוכחה לכך שבאמת הרגו את האנשים. במקום זאת, כדרך לרמות חתכו החיילים את הידיים לאנשים חיים.
התיעוד לכך הגיע בעיקר על ידי מיסיונרים אירופאים שנכחו וראו זוועות אלו. התיעודים שהתפרסמו באירופה וארה”ב זעזעו את אזרחי העולם המערבי, שגרמו לממשלותיהם להתערב. בעיקר בארה”ב ובריטניה.
קמפיינים ומחאות בין-לאומיות החלו לקום במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 והגיעו לשיאן בתחילת המאה ה-20 בהובלת הבריטי אדמונד דנה מורל. אדמונד החל להתעניין במתרחש בקונגו לאחר שראה בנמל באנטוורפן מכולות מלאות באוצרות טבע וגומי מגיעות מקונגו וכאלו מלאות בנשק ותחמושת נשלחות חזרה. בעקבות לחץ המחאות הבינ"ל כנגד מדיניות לאופולד בקונגו, בשנת 1908 ממשלת בלגיה רכשה מלאופולד את השליטה בקונגו והפכה אותה לקולוניה רשמית. באותה שנה, שמה של קונגו שונה מ-”מדינת קונגו החופשית” לקונגו הבלגית” באקט שחתם את הזוועות בקונגו והפחית את הניצול של האוכלוסייה המקומית.