Loading AI tools
תהליך למידה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התניה קלאסית (או התניה פבלובית, או רספונדנטית) היא תהליך שבו גירוי נייטרלי שלא עורר תגובה מסוימת בעבר, מעורר בפרט את התגובה, לאחר שהופיע פעמים רבות בסמיכות לגירוי שמעורר את התגובה באופן טבעי. כתוצאה מתהליך ההתניה, גירוי נייטרלי יכול להוביל לתגובה רפלקסיבית, שלא הוביל אליה בעבר.
"התניה קלאסית" היא אחד המושגים המרכזיים בביהביוריזם ובניתוח ההתנהגות. הוא נטבע על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב, בעקבות מחקרים שביצע.
ההבדל המרכזי בין ההתניה הקלאסית להתניה האופרנטית הוא שהתניה קלאסית עוסקת באופן רכישת תגובות רפלקסיביות מותנות, בעוד התניה אופרנטית עוסקת באופן רכישת תגובות רצוניות.
לעומת ההבדל בסוג התגובה, שני מרכיבי ההתניה האחרים, הגירוי המותנה והגירוי הבלתי מותנה מופיעים הן בהתניה קלאסית והן בהתניה אופרנטית אם כי בסדר שונה. כשבהתניה קלאסית גירוי מותנה ובלתי מותנה מופיעים זה לצד זה, והתגובה (הרפלקסיבית) מופיעה בסוף התהליך. ובהתניה אופרנטית גירוי מותנה כלשהו, מניע תחילה את התגובה (הרצונית), ורק לאחר מכן מוצג הגירוי הבלתי מותנה כחיזוק.
התניה קלאסית מהווה רכיב חיוני בהתניה אופרנטית[4]. מפני שחיזוק (גירוי בלתי מותנה) שניתן בהתניה אופרנטית כגמול לביצוע פעולה רצויה, מופיע בסמיכות יחסית לגירוי נייטרלי אקראי שעורר את הפעולה, ובהתאם לחוקי ההתניה הקלאסית הסמיכות הופכת את הגירוי הנייטרלי לגירוי מותנה, קרי לגירוי שיוצר תגובה מותנית (רפלקס) שבמקור החיזוק יוצר באופן טבעי. התגובה המותנית מקשרת בין הגירוי המותנה לחיזוק, וכך יוצרת ציפייה לחיזוק שמעלה את המוטיבציה לפעולה. ככל שהגירוי המותנה יחזור ויופיע בסמיכות לחיזוק כך הוא יתחזק ותדירות הפעולה תגבר.
איוואן פבלוב גילה באופן מקרי את תהליך ההתניה הקלאסית במחקריו בפיזיולוגיה של כלבים, בעשור האחרון של המאה ה-19. ידוע כי כל כלב נוהג, כתגובה, לרייר כאשר מוגש לו מזון. פבלוב גילה כי כלביו נהגו לרייר עוד כשהופיע בדלת החדר. הוא הסיק כי במוחם נוצר קשר בין הופעתו לבין המזון שיקבלו, אף אם לא הגיש להם אותו. בעקבות עובדה זו ערך פבלוב ניסויים בכלביו, בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתן מזון לכלבים ונמדדה כמות הריר שהוציאו מפיהם. המזון הוא גירוי בלתי מותנה, והריור היא תגובה בלתי מותנית. בשלב השני פבלוב השמיע צלצול פעמון ורק לאחר מכן הגיש לכלבים את מזונם. פבלוב חזר מספר פעמים על שלב זה. בשלב השלישי השמיע את הפעמון לבדו, ולא הגיש מזון לאחר מכן. עצם השמעת הפעמון לבדו גרמה לכלבים לרייר. במילים אחרות, הפעמון אשר היווה גירוי מותנה אשר בא לפני גירוי בלתי מותנה, המזון, הביא לתגובה בלתי מותנית, הריור. בסוף הניסוי הפעמון עצמו, הגירוי המותנה, הביא לתגובה מותנית, הריור.
המזון הוא גירוי בלתי מותנה – מיום היוולדו מזיל הכלב ריר למראהו, ולכן הריור גם הוא תגובה בלתי מותנית (מולדת, מקורה בפילוגנטיקה).
פבלוב התנה את הכלב להגיב לצלצול הפעמון, כפי שהגיב להופעת המזון – יצר קשר בין גירוי בלתי מותנה (המזון) לגירוי מותנה (הפעמון).
במהלך המחקרים של פבלוב והקולגות שלו, הם נתקלו בקשיים רבים כאשר ניסו לדון אחד עם השני על תוצאות המחקרים שלהם. פבלוב הבין שהבעיה נובעת מכך שהם השתמשו במושגים יומיומיים כדי לתאר תהליכים פיזיולוגים והתנהגותיים. הם הגיעו למסקנה שהם מפסיקים להשתמש במילים כגון: הכלב "הבין", "רצה", "חשק" וכו'. פבלוב והקולגות שלו עברו להשתמש בשפה אובייקטיבית עם המושגים החדשים שפותחו, ואף קבעו שיינתן קנס למי שישתמש במילים עממיות בתוך קירות המעבדה. (פבלוב, 1916)[5]. מאז ימיו של פבלוב לשפה הטכנית של ההתנהגות הייתה משמעות רבה במחקר המדעי. כיום בניתוח ההתנהגות היישומי ישנו דגש רב לשימוש בשפה אופרטיבית לתיאור התנהגות[1][6]. השפה המודרנית של ניתוח ההתנהגות נמנעת משימוש במושגים הקשורים לתהליכיים תודעתיים, מנטליים, ואף נוירולוגיים (אף על פי שפבלוב השתמש רבות במושגים הקשורים למערכת העצבים עקב היותו פיזיולוג, אך מדע ההתנהגות, שמבוסס חלקית על מחקריו טוען שתחום המחקר שלו אינו תהליכים נוירולוגיים, אלא התנהגותיים[7]). בתור דוגמאות למילים שמדעני ההתנהגות נמנעים משימוש בהם למטרות מדעיות אפשר להציג את המילים הבאות: "רצון", "אסוציאציה", "צורך", "יצר", "למידה", וכדומה. (אף על פי שהמושג "למידה" נראה לעיתים קרובות בתחום ההתנהגות, מושג זה לא נחשב כטכני).
הפסיכולוג האמריקאי ג'ון ווטסון שיסד את הביהביוריזם, המשיך את מחקריו של פבלוב, ובתחילת המאה ה-20 ביצע מחקרים על מנת לחקור את טבע הפחד.
ווטסון יצר בניסויו תגובת פחד בתינוק יתום בן 9 חודשים בשם אלברט. לפני הניסוי בדק ווטסון את תגובת התינוק לחולדה, לארנב, לקוף, לכלב, למסכות שונות וכדומה. התינוק לא הגיב בפחד לאף אחד מהאובייקטים הללו[דרוש מקור]. מהמחקרים ווטסון הסיק שקיימות רק שתי תגובות פחד מולדות אצל תינוקות – רעש פתאומי וחזק, ואיבוד פתאומי של שיווי המשקל[8]. בניסוי שלו עם אלברט הקטן הוא השתמש במכה של פטיש בפיסת מתכת כדי לעורר תגובת פחד.
הניסוי החל כשאלברט הגיע לגיל 11 חודשים (עקב עיכובים הקשורים למוסריותו של הניסוי). על מנת להתנות פחד אצל אלברט, הציגו ווטסון וצוותו לאלברט מספר פעמים במשך שבוע אחד את החולדה, וכאשר אלברט ניסה לקחת את החולדה, הכה ווטסון עם פטיש על מתכת. לאחר שבוע זה הוצגה החולדה לאלברט ללא ליווי הפטיש, וגרמה לאלברט לפחד ולבכי, והניסה אותו הרחק מהחולדה[דרוש מקור].
ווטסון רצה לבדוק אם הפחד של אלברט הועבר גם לאובייקטים שונים (תהליך זה נקרא הכללה). הוא הראה לתינוק ארנב, חתול וכלב, וגם הם עוררו פחד אצל התינוק. חמישה ימים לאחר מכן נערכה בדיקה נוספת שאישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים הללו. כמו כן, העברת אלברט לחדר אחר לא הפסיקה את פחדיו מהאובייקטים. חודש לאחר מכן, נערכה שוב בדיקה, אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים שהוצגו לו[דרוש מקור].
בספרו של ווטסון Psychological care of infant and child, הוא מתאר מנגנון הכחדה של פחד אצל ילדים בגיל 9 חודשים. הפעם כאשר, התינוק רעב, מגישים לו אוכל. לאחר שהתינוק אוכל, מתקרבים אליו עם הפריט שממנו הוא מפחד, עד שהתינוק מתחיל לבכות. עושים זאת פעם ביום, ועם כל יום שעובר, מתקרבים יותר קרוב לתינוק עד שהוא מפסיק לפחד.
ווטסון רצה לגרום להכחדה של הפחד של אלברט על מנת לחנכו שלא לפחד מהאובייקטים, אך לא עלה בידו לעשות זאת מכיוון שאלברט אומץ על ידי משפחה ועזב את האזור. בשל כך נחשב הניסוי לשנוי במחלוקת מבחינה אתית.[דרוש מקור]
מקובל להבחין בשלושה שלבים בתהליך ההתניה הקלאסית (על פי הניסויים של פבלוב):
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.