הקרב על כירכוכ
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקרב על כירכוכ (בערבית: معركة كركوك תעתיק מדויק: מַעְרַכַּת כַּרְכּוּכּ) היה מבצע צבאי, שהחל ב-15 באוקטובר 2017 והסתיים שישה ימים לאחר מכן. במהלך המבצע השתלט צבא עיראק על מחוז כירכוכ, שנשלט לפני כן על ידי הממשל הכורדי. צבא עיראק פתח במבצע בכירכוכ בעקבות משאל עם שיזמו הרשויות הכורדיות, ותוצאותיו הצביעו על רצונם של הכורדים להתנתק מעיראק ולהקים מדינה כורדית עצמאית. המשאל נתפס כהתרסה בוטה נגד הרשויות בבגדאד והיווה בעיניהן איום על שלמותה הטריטוריאלית של עיראק.
 | |||||||||||||
| מפת מהלכי הקרב על כירכוכ | |||||||||||||
| מערכה: הסכסוך הכורדי-עיראקי (2017) | |||||||||||||
| תאריכים | 15 באוקטובר 2017 – 20 באוקטובר 2017 (6 ימים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | העיר כירכוכ וכירכוכ (מחוז) | ||||||||||||
| קואורדינטות |
35°28′12″N 44°23′45″E | ||||||||||||
| עילה | משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית וסירוב הרשויות הכורדיות לבטל את תוצאותיו | ||||||||||||
| תוצאה | השתלטות מחדש של צבא עיראק על העיר כירכוכ | ||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | השבת הריבונות העיראקית על כירכוכ וחלקים נרחבים מאזורי המחלוקת | ||||||||||||
| |||||||||||||
 | |||||||||||||
האוטונומיה הכורדית
הדרישה לאוטונומיה כורדית בתוך עיראק עלתה כבר בשנת 1946, כאשר ייסד מוסטפא ברזאני את המפלגה הכורדית הדמוקרטית (KDP). משנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-90 הייתה עוינות אלימה בין הכורדים לממשל המרכזי העיראקי, שנגעה בעיקר למחלוקת על שליטה בשטחים. בשנת 1991 סדאם חוסיין דיכא התקוממויות כורדיות ושיעיות בתוך עיראק באכזריות רבה, דבר שעורר את תשומת לבה של הקהילה הבינלאומית ודחף להתערבות בעיראק לטובת המיעוטים שבה. בהובלת ארצות הברית נוצרו בעיראק "אזורים אסורים לטיסה" וכן אסורים להכנסת כוחות צבא עיראקי. בזכות החסות המערבית החבל הכורדי בעיראק זכה בפעם הראשונה לאוטונומיה בפועל. פלישת כוחות הקואליציה של מדינות המערב לעיראק ב-2003 והחוקה העיראקית שנוסדה ב-2005 חיזקו אף יותר את האוטונומיה הכורדית. אלו הביאו לידי הכרה רשמית בממשלה כורדית בחבל כורדיסטן ונקבע סעיף לפיו יש לערוך משאל עם באזורי המחלוקת בו יחליטו התושבים על גורל השטח. הממשל הכורדי (KRG) המשיך להרחיב את עצמאותו ושליטתו גם באזורי המחלוקת, בנה שדות תעופה, הביא לצמיחת התמ"ג במאות אחוזים, שלח נציגים למדינות ברחבי העולם וחתם על עסקאות נפט עם חברות זרות.[1] באוגוסט 2014 נשלחו לוחמי הפשמרגה הכורדית להגן על העיר כירכוכ מול דאעש, כשכוחות הצבא העיראקי קרסו. הפשמרגה הצליחה להכניע את דאעש והממשל הכורדי השתלט על מחוז כירכוכ.[2] כירכוכ היא עיר עשירה בנפט והיא ביתם של כורדים, טורקמנים, ערבים, אשורים, סונים ושיעים. כירכוכ איננה חלק מהאוטונומיה הכורדית, אך הכורדים רואים בה את בירתה של כורדיסטן העיראקית. ההשתלטות הכורדית על האזור לא הייתה מקובלת על הממשל העיראקי בעיקר בשל אובדן הנפט שבמחוז לטובת הממשלה הכורדית.[3]
משאל העם של שנת 2017 ותוצאותיו
ב-25 בספטמבר 2017 קיים הממשל הכורדי משאל עם בקרב תושבי האזור האוטונומי הכורדי ותושבי אזורי מחלוקת בשליטה כורדית, בנוגע לסוגיית ההתנתקות מעיראק והפיכה למדינה כורדית עצמאית. תוצאות המשאל הראו רוב של כ-93% מההצבעות בעד עצמאות.[1] אזור המחלוקת החשוב ביותר בו בוצע משאל הוא מחוז כירכוכ. לאחר חשיפת תוצאות המשאל, חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, נקט שורה של צעדים כדי לבודד את החבל הכורדי ואיים על מסעוד ברזאני, בנו של מוסטפא ברזאני ונשיא כורדיסטן העיראקית, שאם ברזאני יתעקש על תקפותו של המשאל, עיראק תפתח בפעולה צבאית כנגד הכורדים. לממשלה העיראקית, משאל העם נראה כמשקף התרחבות לא מאושרת של האוטונומיה הכורדית וסכנה לשלמותה הטריטוריאלית של עיראק.[4] ברזאני דבק בחוקיותו של משאל העם ופנה לממשל העיראקי במטרה לפתוח במשא ומתן. כל פניותיו נענו בדחייה על ידי אל-עבאדי שתבע את ביטול ההכרה הכורדית במשאל ובתוצאותיו.[5] ב-15 באוקטובר 2017 התקיימה פגישה בין ממשלת עיראק להנהגה הכורדית, בה ברזאני ובכירי ממשלתו המשיכו לדבוק בעמדתם. לאחר פגישה זו אל-עבאדי הורה להתחיל את המבצע להשתלטות על כירכוכ.[2]
בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר 2017 פתח צבא עיראק, הנתמך במיליציות השיעיות (אל-חשד א-שעבי), במבצע להשתלטות על אזורי המחלוקת ובראשם מחוז כירכוכ. מרבית כוחות הפשמרגה בעיר נסוגו ממנה ללא קרב. כעבור מספר שעות השתלט הצבא על שטחים נרחבים במחוז, שכללו את בסיס חיל האוויר K-1, נמל התעופה, תחנת כוח ושדות נפט. בהמשך הגיעו כוחות מיוחדים עיראקיים בכ-12 האמרים לבניין הממשל בעיר, השתלטו עליו, הורידו את הדגל הכורדי והניפו את דגל עיראק על הבניין. כך בתוך יומיים השתלט צבא עיראק על העיר ועל שדה הנפט הסמוך לה כמעט מבלי להפעיל אלימות.[6] הצבא טען כי ההתקדמות נעשתה כלל ללא עימותים עם כוחות הפשמרגה, אולם בכלי התקשורת המקומיים דיווחו על חילופי אש כבדים בדרום העיר.[7] נראה כי השוני בעוצמת ההתנגדות נבע מפילוג פנימי בפשמרגה הכורדית. הפילוג משקף את המחלוקת בקרב הכורדים, שכן חלק מהכורדים פעל על פי הנחיות המפלגה הכורדית הדמוקרטית בהנהגת מסעוד ברזאני, וחלק אחר פעל בהשראת האיחוד הפטריוטי הכורדי (PUK) בהנהגת הירו טאלבאני ובנה, בפל. לטענת ברזאני, קאסם סולימאני, לשעבר מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האסלאמית, ואל-עבאדי הגיעו להסכמה עם ראשי האיחוד הפטריוטי על נסיגה של כוחות הפשמרגה המשויכים אליהם.[8] נסיגה של כוחות הפשמרגה מטעם האיחוד הפטריוטי קרתה ללא תיאום עם ללוחמי הפשמרגה מהמפלגה הדמוקרטית, שהמשיכו להילחם בצבא עיראק.[4] ב-17 באוקטובר המשיכו הכוחות העיראקיים בהתקדמותם, כשהם משתלטים על ח'אנקין במחוז דיאלא, סנג'אר ובעשיקה בקרבת מוסול.[9] ב-20 באוקטובר הגיע הצבא העיראקי לעיר אלתון כופרי (Altun Kupri), כ-50 ק"מ מארביל, והשתלט עלייה לאחר קרב קצר. בנקודה זו אל-עבאדי הורה לצבא לעצור ולא להיכנס לגבולות העיר ארביל.[10]
התוצאה המידית של השתלטות הצבא העיראקי על שטחי מחוז כירכוכ הייתה צניחה בייצוא הנפט של הממשל הכורדי. הכלכלה הכורדית התבססה בעיקרה על ייצוא נפט ועד ההשתלטות של צבא עיראק על השטח, ייצאה האוטונומיה הכורדית כ-600,000 חביות נפט ביום, רובן מכירכוכ.[8] במהלך המבצע הממשל המרכזי העיראקי השתלט מחדש על 5 שדות נפט במחוז, שדות שהיוו כ-70% מהייצור הכורדי הכולל.[4] בנוסף, המבצע הביא לחשיפת המחלוקות העמוקות בהנהגה הכורדית. לוחמי האיחוד הפטריוטי הסכימו לפנות את העיר לצבא עיראק, לעומת הלוחמים של המפלגה הדמוקרטית שהמשיכו להתנגד לו. כישלון הפשמרגה ואיבוד כירכוכ העצים את הקרע בין המפלגות והביא להתפטרותו של נשיא החבל, מסעוד ברזאני. הצלחת צבא עיראק הבהירה כי האופן המפולג בו פועלים הכורדים פוגע ביכולתם להשיג את מטרותיהם. תוצאה נוספת של המבצע היא יצירת בעיית פליטים. על פי גורמים כורדים רשמיים כ-100,000 כורדים נמלטו מתחילת המבצע העיראקי מחשש לרדיפות, ביזה ופשעים נוספים.[10] מרבית הפליטים חיפשו מקלט בארביל וסולימאניה. אמנסטי אינטרנשיונל וארגונים הומניטריים נוספים דיווחו על מאות נכסים שנבזזו, הועלו באש והושמדו, ועקורים רבים שנזקקו לסיוע.[11] לאחר סיום ההשתלטות אל-עבאדי הורה לכל הקבוצות המשוריינות מלבד הצבא והמשטרה העיראקית לצאת מכירכוכ והתעקש שהמחוז בטוח לחזרתם של הכורדים. על אף זאת, חלק מהפליטים לא האמינו להצהרה והחליטו שלא לשוב למחוז.[10]
ארצות הברית
הפשמרגה הכורדית וצבא עיראק היו מרכיבים חיוניים בקואליציה האמריקאית במאבק כנגד דאעש. ארצות הברית שיתפה פעולה וסיפקה נשק ואימון לשתי הקבוצות. מחלקת המדינה האמריקאית הכירה בשאיפות הלאומיות הכורדיות, אבל הדגישה שהיא מתנגדת בתוקף למשאל העם בטענה שהוא עלול להגדיל את הפילוג אתני, להביא להתפרקות עיראק ולחבל במאבק בדאע"ש. מזכיר המדינה האמריקאי ומזכיר ההגנה האמריקאי ביקשו מהממשלה הכורדית לדחות את המשאל.[4] לאחר פתיחת המבצע ארצות הברית הבהירה כי היא איננה מתכוונת להתערב בעניינים הפנים-עיראקיים. במקביל, הסנאט האמריקאי הזהיר את אל-עבאדי מפני השלכות חמורות אם ישתמש כנגד הכורדים בכלי הנשק שוושינגטון סיפקה לבגדד לשם המלחמה בדאע"ש. ארצות הברית הפצירה בשני הצדדים לשוב למשא ומתן וקראה להימנע מהסלמה ומתיחות.[6]
האו"ם
במהלך המבצע הביע האו"ם את דאגתו בנוגע לבעיית הפליטים הכורדיים הנוצרת ובנוגע לאלימות ולביזה המבוצעת בהם. האו"ם קרא לעיראק לנקוט צעדים כדי לעצור הפרות של זכויות אדם ולהבטיח את הגנתם של כל האזרחים. האו"ם הבטיח שימצה את הדין עם מבצעי מעשי האלימות, ההפחדה והעקירה הכפויה של אזרחים.[10]
טורקיה
עד 2013 הייתה כורדיסטן העיראקית שוק היצוא השלישי בגודלו של טורקיה. למעלה ממחצית החברות הזרות הפועלות באזור הכורדי של עיראק הן טורקיות. מדינה כורדית הייתה עשויה לטמון בחובה יתרונות פוטנציאליים רבים עבור טורקיה, אך טורקיה הייתה מודאגת מהשפעת העצמאות של הכורדים בעיראק על היציבות והסכסוך האזורי, שכן המיעוט הכורדי בטורקיה היה עשוי לקבל חיזוק ולגיטימציה נוספת ממדינה כורדית עצמאית להמשיך במאבקו. טורקיה הודיעה כי היא מתנגדת למשאל העם הכורדי ותומכת בצעדי הממשל העיראקי למניעת מימוש השאיפות הלאומיות הכורדיות. טורקיה סגרה את המרחב האווירי שלה בפני טיסות לחבל הכורדי וממנו, והחלה בהליכים להעברת השליטה על מעבר הגבול בין טורקיה לחבל הכורדי לידי ממשלת עיראק.[2]
איראן
איראן, שתמכה בשלמות הטריטוריאלית של עיראק, הצטרפה לממשל העיראקי בגינוי משאל העם.[10] לאיראן קשר עם השלטון השיעי העיראקי, והיא מספקת תמיכה ונשק למיליציות השיעיות בעיראק. איראן מתנגדת נחרצות לרעיון של מדינה כורדית פרו-מערבית, בת ברית של ארצות הברית וישראל, על גבולותיה.[1]
טורקמנים
הטורקמנים היו המיעוט האתני הגדול ביותר שנקט עמדה ציבורית נגד משאל העם, כאשר מפלגות טורקמניות התחייבו לשמור על נאמנות לממשלה המרכזית בעיראק וקראו להחרמת ההצבעה. המיעוטים בכירכוכ חלוקים, אפילו בינם לבין עצמם, שכן הם עומדים בין שני כוחות חזקים מהם. הטורקמניים רואים עצמם כתושבים המקוריים של כירכוכ וכחלק מהלאום העיראקי ומעדיפים יציבות כלכלית ותשתיות קבועות שיסופקו על ידי ממשלת עיראק.[12] עם כניסת צבא עיראק לכירכוכ, האוכלוסייה הטורקמנית חגגה את חילוף השלטון בנסיעה לצד כלי הצבא, הנפת דגלי עיראק וירי באוויר.[2]
כורדים
לאחר המבצע העיראקי רבים מתושבי החבל הכורדי יצאו להפגנות ברחובות הערים בדרישה להדיח את ההנהגה המסורתית הכורדית ולרענן את שורות השלטון הכורדי. המחאה החריפה ביותר נשמעה בעיר סולימאניה, בה מעל ל-30,000 מפגינים כורדים התכנסו כדי למחות כנגד הממשלה האזורית כורדיסטן (KRG) ואף הציתו את משרדי המפלגה הכורדית הדמוקרטית. המחאה התרכזה בהתנגדות לשחיתות, הסיאוב והמגמות הבדלניות ההרסניות של ההנהגה הכורדית, שהובילו לאובדן כירכוכ. ממחאה זאת עלו תנועות ומפלגות אופוזיציה כורדיות חדשות, שהחלו לאתגר את ההנהגה הישנה ואף הצליחו להשיג הישגים מרשימים בבחירות שנערכו בחבל הכורדי ובבחירות הכלליות בעיראק. סקרים שפורסמו בעיראק אחרי המבצע הראו שרוב חסר תקדים של כורדים רואים עצמם עיראקים, מזדהים עם המדינה העיראקית ואינם מעוניינים בעזיבתה של המסגרת העיראקית, למרות התוצאות הסמליות של משאל העם.[13]
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
