הסוואה צבאית

הסוואה צבאית היא השימוש באביזרים וטקטיקות הסוואה (לרוב על ידי צבא או גוף צבאי-למחצה) כדי להסתיר חיילים, כלי רכב וציוד צבאי מעינו של האויב. הסוואה צבאית עושה שימוש בשיטות רבות על מנת להסוות את כוחות הצבא על ידי שימוש בצבע, בדים, רשתות הסוואה או חומרי הסוואה מיוחדים. באופן כללי יותר ובלשון מקצועית, מטרת ההסוואה הצבאית היא הקטנת החתימה של הכוח או הכלי הצבאי, כאשר "חתימה" היא כלל התפוקות של הכלי או הכוח שמעידים על נוכחתו. "חתימה צבאית" כוללת חתימה ויזואלית, חתימה תרמית, חתימה אקוסטית, חתימת קרינה, חתימת מכ"ם ועוד. ההסוואה שואפת לצמצם את יכולת הגילוי של הכוח הצבאי, אופי הכוח הצבאי או מטרותיו כחלק ממכלול שיטות ההונאה הצבאית השואפות להגדיל את סיכויי השרידות של הכוח הצבאי וסיכויי ההצלחה של משימותיו.

מטרת ההסוואה הצבאית היא הקטנת החתימה של הכוח או הכלי הצבאי, כאשר "חתימה" מוגדרת כעוצמת כלל התפוקות והפליטות של הכלי או הכוח הצבאי שמעידים על נוכחותם. "חתימה צבאית" כוללת:

חתימה ויזואלית Visual Signature – מראה הכלי או הכוח בספקטרום האור הנראה, גלוי לעייני תצפיות שונות ובהן כוחות סיור, צילום אווירי ולווייני ריגול. הקטנת החתימה הוויזואלית היא ההסוואה הצבאית הקלאסית.
חתימה תרמית Thermal Signature – חום שמפיק ופולט הכלי או הכוח הצבאי. ניתן לגלותו לרוב בגלאי תת-אדום ואמצעי תצפית תרמיים.
חתימה אקוסטית Acoustic Signature – קול שמפיק הכלי או הכוח הצבאי.
חתימת קרינה Radiation Signature – קרינה שפולט הכלי, כגון גלי רדיו או גלי מכ"ם, אך גם צייני לייזר. באמצעות איכון הקרינה או הלייזר שפולט הכלי ניתן לאתרו ולאכן את מיקומו. אלמנט זה בולט במיוחד במערכות הגנה אווירית מונחות-מכ"ם, בהם מכ"מים ומטרות קורנות נחשבים לפגיעים במיוחד ומהווים יעד ראשון להשמדה בידי מטוסי הקרב והתקיפה של הכוח התוקף, שכן השמדת מערכות המכ"ם "מעוורת" את מערך ההגנה האווירית של האויב.
חתימת מכ"ם Radar Signature – כיצד וכמה הכלי נגלה לעייני המכ"ם, כלומר: כיצד הוא מחזיר קרינת מכ"ם שמשגר האויב במטרה לגלות עצמים. מאחר שלמכ"ם טווח פעולה גדול מאוד, נעשים מאמצים רבים להקטנת חתימת המכ"ם של כלים צבאיים, ובמיוחד מטוסי קרב. התחום של הקטנת חתימת מכ"ם נקרא חמקנות.

בנוסף להקטנת החתימת השונות, יש עוד היבטים בהסוואה הצבאית:

ספקטרום ההסוואה: הסוואה צבאית שואפת להסוות את החיל או הכלי באופן מלא בכל אופני הזיהוי, בהם ראייה, ריח, צליל, מכ"ם, תת-אדום וכל אמצעי אחר לזיהוי הכוח הצבאי. החשיבות של הראייה כחוש הבולט ביותר, הן בתצפית מרחוק והן בתנאי קרב, לצד מגבלות טכנולוגיות, כלכליות ולוגיסטיות הובילו את מעצבי ומתכנני אמצעי ההסוואה לדגש על הסוואה ויזואלית. ישנם מספר אמצעי הסוואה שפותחו (בעיקר בשנים האחרונות) אשר עונים על מספר אופני זיהוי, כגון כיסוי רק"ם הפועל להסוותו מתת-אדום ועיצוב מתוחכם אשר מקטין את חתימת המכ"ם שלהן (ראו חמקנות).
צבע וצורה: כאמור הסוואה ויזואלית היא ללא ספק אופן ההסוואה הצבאית הנפוצה ביותר, כאשר המרכיבים החשובים בה ואשר מאפיינים את רוב צורות הסוואה זו הם צבע וצורה. הרוב הגדול של סכמות ההסוואה ופתרונות הסוואה אחרים שואפים להציג גוני צבע המתאימים לסביבה הטבעית, בנוסף לכך ההסוואה שואפת לשבור את צורת החייל, הכלי או הציוד הצבאי - זאת באמצעות דפוסים המדמים אפקטים של אור וצל, אלמנטים טבעיים או הידמות לאובייקט אחר. דוגמה טובה לאפקטים של שבירת צורה היא השימוש הנרחב בכתמי צבע כהים בסכמות הסוואה, אלו מדמים הצללה ומעניקים תחושה של עומק ובכך יוצרים אפקט של שיחים או אבנים.
תנועה: כאשר עצם אינו בתנועה קל יותר להסוות אותו וניתן לעשות שימוש בדפוסי הסוואה מתוחכמים הרבה יותר, עם זאת רוב הכוחות בשדה הקרב נמצאים בתנועה לפחות מרגע פתיחה באש מה שמייצר אתגר רב למעצבי ההסוואה. חיילים במארב וצלפים המצויים בחוסר תנועה יכולים לעשות שימוש ברשתות הסוואה, חליפות הסוואה, מתקני הסוואה (כגון סלע או עץ דמה) ובצמחייה המקומית בניסיון להשתלב. כלי רכב ומטוסים עושים שימוש באמצעים דומים (בעיקר רשתות הסוואה) כשהם לא בתנועה. אך אמצעים אלו מגבילים מאוד את התנועה והלחימה ולרוב אינם אפשריים כלל, בנוסף יתרון האמצעי במצב סטטי הופך לחסרון בתנועה, כגון שימוש בצמחייה אשר בתנועה פועלת להגדיל את החתימה הוויזואלית של הכלי או החייל וכמעט אינה תורמת להסוואתו.
ריבוי שטחי לחימה: בעיה נוספת העומדת בפני מפתחי הסוואה צבאית, היא ריבוי שטחי הלחימה בהן צפוי החייל או הכלי לפעול - לעיתים אף במסגרת אותה פעולה - כגון מעבר משטח מיוער לשדה פתוח, מחוף לאזור עירוני, או מאזור סלעי לאזור מושלג. כדי להתמודד עם בעיה זו, צבאות רבים מספקים לחיילים שלהם לפחות שני סוגי מדי הסוואה (לרוב סכמה מדברית וסכמה לחורש), בצבאות מסוימים ישנם מספר רב של סכמות הסוואה המתאימות לא רק לאזורי אקלים שונים אלא אף לעונות השנה (כגון שוודיה, רוסיה וסין). בצה"ל נהוגות רשתות הסוואה בצבעי מדבר לצד צבעי חורש, בנוסף לכך האלפיניסטים (יחידה מיוחדת ללוחמה הררית בחורף) לובשים מדים וכיסויים בצבע לבן.

קיימת כיום מגמה לפיתוח סכמות הסוואה רב-אקלימיות או רב-אזוריות, דוגמה לסכמה כזו שהוכנסה לאחרונה במדי הצבא הבריטי היא ה-MTP (סכמה רב-אזורית) וסכמת ה-OCP (סכמת הסוואה מבצעית) הדומה שנמצאת בתהליכי קליטה בתור מדי השירות בארצות הברית. לפני פיתוח סכמת ה-OCP, במשך כעשור מדי השירות הרשמיים בארצות הברית עשו שימוש בסכמה הדיגיטלית UCP (סכמת הסוואה אוניברסלית), סכמה ששאפה לשמש הסוואה בכלל אזורי הפעילות עם גוון אפור נטרלי יחסית - אך בדיקות שנערכו במהלך השנים הראו שהסכמה אינה מעניקה הסוואה רב-אזורית ולכן נבחר ה-OCP להחליפו.

אֶתְגָ"ר בַּצֶצֶ"ת עַרְפָּ"ד מְקַרְטֵ"עַ בָּאֹ"ר הם ראשי התיבות של: אור, תנועה, גוון, רעש, ברק, צל, צורה, תוואי לוואי, עקבות, ריח, פרט נוף בודד, דיבור, מעטפת, קשר, רוח, טרמי (חום), עשן, בעיות סביבה, אבק, רשף. אלו הם ראשי התיבות המקובלים בצה"ל של כלל גורמי הגילוי. אלו הגורמים המאפשרים זיהוי של כח, בין של אויב ובין של הכח. על כן יש להימנע מליצור אותם, ולשים לב שעל אף השתדלות ההסוואה של כח או מארב, יש לקחת אותם או את חלקם בחשבון בהתאם לנסיבות.

מדים וציוד החיילים

עם תחילת השימוש ברובים מחורקי-קנה במהלך המאה ה-18, החלו לראשונה להופיע לוחמים בשדה הקרב במדים ירוקים מתוך מחשבה שהם יטמעו באופן מוצלח יותר בסביבה, שכן הם לחמו בקבוצות קטנות בנפרד מכוחות הרגלים העיקריים. החל משנות ה-60 של המאה ה-19 החל הצבא הבריטי בהדרגה לאמץ מדים וציוד בצבע חאקי, תהליך שהואץ במהלך מלחמת הבורים ובתחילת המאה ה-20 רוב הצבאות המערביים הכירו בחשיבות מדים תואמים לסביבה ואימצו באופן זה או אחר מדי חאקי.

במהלך מלחמת העולם הראשונה החל למעשה שימוש נרחב בשיטות הסוואה שונות ומתוחכמות יותר, בעיקר בחזית המערבית היכן שהלחימה הסטטית הובילה לשימוש בכלי נשק מתקדמים והגברה של האיומים בשדה הקרב. במהלך המלחמה עוצבו עמדות תצפית וירי כך שהן השתלבו בשטח, כך לדוגמה הוקמו עמדות לצלפים באמצע שטח ההפקר בצורת גזע עץ. הצבא הגרמני אימץ דפוסי צבעי הסוואה לשימוש על קסדות החיילים, מה שהפך בחודשי המלחמה האחרונים לנפוץ בקרב יחידות גרמניות רבות בשלל דפוסי הסוואה שונים.

במלחמת העולם השנייה השימוש במדי הסוואה לצד ציוד הסוואה הפך לנפוץ מאוד כמעט בכל הצבאות הלוחמים. הכוחות המזוינים של ארצות הברית אימצו מדי הסוואה בדפוס "עור צפרדע" ששימשו בעיקר את לוחמי המארינס. הצבא הבריטי אימץ את "מעיל דניסון" ששימש בעיקר את הכוחות המוצנחים והכחות המיוחדים. האיטלקים פיתחו ב-1929 את סכמת "טלו מימטיקו" (בד הסוואה) ששימש במהלך המלחמה בעיקר את הכוחות המוצנחים ובהמשך שימש גם יחידות וואפן אס אס גרמניות.
גרמניה הנאצית השקיעה מאמצים רבים בפיתוח דפוסי הסוואה לחייליה בשנים שקדמו למלחמה, במהלך המלחמה יחידות רבות עשו שימוש בשלל סכמות הסוואה הן במדי החיילים והן בגלימות ובדי הסוואה. בסוף שנות ה-20 פותח בגרמניה "סכמת שבב" (Splittertarnmuster) ובהמשך עוצבו גם "סכמת עץ" (Platanenmuster) ו-"סכמת הסוואה עשן" (Rauchtarnmuster), במהלך המלחמה הצטרפו סכמות הסוואה נוספות כאשר הנפוצות בהן היו "סכמת עלה אלון" (Eichenlaubmuster), "סכמת נקודות אפונה" (Erbsenmuster), "סכמת בִּצה" (Sumpfmuster) ו-"סכמת עץ דקל" (Palmenmuster) - הסכמות כללו לרוב לפחות שתי גרסאות, אחת לחורף\סתיו ואחת לאביב\קיץ.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה דעיכה מסוימת בשימוש במדי הסוואה, רוב מדי השירות כללו צבע אחיד - חאקי או ירוק-זית. באופן הדרגתי במהלך שנות ה-60 וה-70 החלו רוב צבאות העולם לעשות שימוש נרחב הרבה יותר במדי הסוואה כמדי שירות סדירים, כך שהחל משנות ה-80 מדי הסוואה היו למדים הבסיסיים של רוב צבאות העולם. במהלך שנות המלחמה הקרה התפתחו מאות סכמות הסוואה בעלי אופי שונה, החל מסכמת "גשם" הירוקה\חומה של גרמניה המזרחית, סכמת "פלקטרן" של גרמניה המערבית (התפתחות של הסכמות הנפוצות במדי גרמניה הנאצית), "סכמת לטאה" הכתומה\חומה\ירוקה של צרפת, "פס נמר" ו-"סכמת החורש" החומה\ירוקה\שחורה של ארצות הברית וכן הלאה.

כיום רוב צבאות העולם עושים שימוש במדי הסוואה כמדי לחימה ואף מדי שירות יום-יומיים, בעניין זה צה"ל לצד מספר צבאות בודדים יוצאים מהכלל לובשים מדי שירות ולחימה בגוון אחיד (ירוק-זית במקרה של צה"ל).

כלי רכב

ערך מורחב – רשת הסוואה

בשונה מהסוואת חיילים, כלי רכב חשופים במיוחד לתצפית מהאוויר לצד האיומים מהקרקע. מסיבה זו, ההתמקדות בהסוואת כלי רכב הייתה לרוב סביב שבירת הצורה (לרוב מרובעת) של הכלי על ידי צבע, רשתות הסוואה ושימוש בחלקי צמחייה מקומית על הכלי.

כאשר הכלי אינו נמצא בתנועה או בלחימה, ניתן לפרוס עליו רשת הסוואה אשר שוברת את צורתו המרובעת, יוצרת צבע המשתלב עם הנוף המקומי ומקטינה את הצל של הכלי מה שחשוב במיוחד כנגד תצפית אווירית. כלי רכב קרביים שנמצאים במארב, או סוללות ארטילריה בפריסת אש יכולים לעשות שימוש ברשתות הסוואה, אך כלי רכב בתנועה ולחימה כאמור מוגבלים הרבה יותר.

מלבד פתרונות הסוואה חיצוניים שניתן להוסיף לכלי רכב, החל ממלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש נרחב בצביעת כלי רכב צבאיים בסכמות וצבעי הסוואה בהתאם לאזור השירות. בדומה למדי השירות הבסיסיים של חיילים שמתאימים לנוף המקומי (כגון מדי חאקי ומדי ירוק זית), כלי רכב צבועים באופן בסיסי בצבע אחיד התואם את אזור השירות (גוני ירוק לאזור טרופי, לבן לאזורים מושלגים וגוני צהוב למדבר).

באופן נקודתי במהלך מלחמת העולם הראשונה, באופן נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה ובאופן פחות נרחב לאחר מכן, נעשה שימוש גם בסכמות הסוואה מתוחכמות יותר על כלי רכב (בעיקר רק"ם וטנקים). סכמות ההסוואה דומות רעיונית לסכמות ההסוואה המשמשים חיילים, ישנם אף מקרים בהם נעשה שימוש באותן סכמות הן במדי החיילים והן בצבעי כלי רכב צבאיים.

מטוסים

במלחמת העולם הראשונה עם הופעת הלחימה האווירית, מטוסי קרב, הפצצה ותצפית נצבעו בשלל צבעים וסכמות הסוואה. רוב הצבאות פיתחו עשרות סכמות ולעיתים המטוסים נצבעו בצבעים ללא ניסיון להסוותם (כגון צבעי אדום, כחול וצהוב ודפוסי פסים וצורות גאומטריות לאורך המטוס). במלחמת העולם השנייה סכמות הסוואה למטוסים התפתחו מאוד לכדי דפוסים מתוחכמים הרבה יותר, המגמה העיקרית שהובילה את הסוואת המטוסים הייתה סכמה בגוני הקרקע בחלקו העליון של המטוס וסכמה בגוני השמיים בחלקו התחתון - כך שהמטוס יהיה בגוני הסוואה אל מול הרקע שלו כתלות בנקודת המבט של הצופה. מגמה זו המשיכה לאורך המאה ה-20 ונפוצה מאוד גם כיום.

בדומה לכלי רכב, כאשר המטוס על הקרקע נעשים מאמצים רבים להסוות אותו תוך שימוש באמצעים סטטיים כגון רשתות הסוואה - זאת במטרה להגן על מטוסים כשהם פגיעים על הקרקע ולמנוע מהאויב יכולת תצפית ומודיעין על אופי וגודל הכוח.

מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 נעשה שימוש בעיצוב מטוסים בטכנולוגיה חמקנית, אשר מסווה אותם מפני מכ"ם ותת-אדום כך לדוגמה הF-117 נייטהוק או הF-35 לייטנינג II שפותחו בארצות הברית, או הסוחוי T-50 שפותח ברוסיה.

כלי שיט

הסוואה ימית הייתה חסרת חשיבות לפני המאה ה-20, שכן טווחי הלחימה בין כלי שיט היו קצרים מאוד. עם תחילת המאה ה-20 והגדלת טווחי האש של אוניות המלחמה, החל להעשות שימוש בסכמות צביעה שונות שנועדו לגרום לכלי השיט להשתלב בצבעי הים, השמים או ערפל - לרוב גוני אפור וכחול-אפור.

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה פיתח הצי המלכותי הבריטי סכמת הסוואה מהפכנית "סכמת סנוור". הדפוס כלל לרוב שני צבעים מנוגדים שנצבעו על גוף כלי השיט בצורות גאומטריות משלימות ובדפוסים משתנים. הרעיון מאחורי סכמת הסנוור היה לא להסוות את כלי השיט, שכן קשה מאוד להסוות כלי שיט בים הפתוח, אלא לבלבל את התצפית ויכולת הטיווח של האויב. בתאוריה קשה מאוד לאמוד את המהירות, הכיוון ואף סוג וצורת כלי השיט כאשר הוא צבוע הסכמה הזו.

סכמת הסנוור הייתה נפוצה בעיקר בקרב כלי שיט של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. פיתוחים בתחום המכ"ם ביטלו למעשה את היתרון של סכמת הסנוור ובשנים שלאחר המלחמה פסק השימוש בה לטובת צבעי אפור-כחול המשתלבים עם צבעי הים. כיום ישנם ציים מועטים העושים שימוש בדפוסי הסוואה הכוללים יותר מצבע אחד, בהם הציים של שוודיה, פולין, רוסיה, סין, אינדונזיה, נורווגיה וארצות הברית - כולם כוללים סכמות של בין שניים לשלושה צבעים בצורות גאומטריות או מעוגלות גדולות.

מלחמת העולם הראשונה

"סכמה צבעונית - טנקים גרמניה
"סכמת לוזן" - מטוסים גרמניה

מלחמת העולם השנייה

"סכמת שבב" - גרמניה
"סכמת עץ" (קיץ) - גרמניה
"סכמת נקודות אפונה" - גרמניה

שנות ה-60 עד שנות האלפיים

"סכמת חורש" - ארצות הברית
"סכמת לטאה" - צרפת
"סכמת גשם" - ברית ורשה
"סכמת משיכת מכחול" - רודזיה
סכמת Wz. 89 "פומה" - פולין
סכמות MARPAT - ארצות הברית
סכימת "Chocolate Chip" (אנ') של צבא ארצות הברית פותחה ב-1962, והייתה נפוצה בעיקר במלחמת המפרץ. היא נפוצה כיום בצה"ל, חלק מהשימוש בה הוא עבור מדי אסיר.