המצור על מאסיליה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המצור על מאסיליה ושני הקרבות הימיים שניטשו במהלכו אירעו ב-49 לפנה"ס, במהלך מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר. מאסיליה (Massilia), מרסיי של ימינו, נוסדה ב-600 לפנה"ס לערך על ידי מתיישבים יוונים מפוקאיה שבאיוניה. היא הייתה מראשית תולדותיה עיר נמל משגשגת, הייתה קשורה בברית עם רומא ואף סייעה לה במלחמתה נגד חניבעל.[1] כשפרץ העימות הפוליטי-צבאי בין יוליוס קיסר לפומפיוס, התייצבה מאסיליה לצדו של פומפיוס. לעיר נודעה חשיבות אסטרטגית רבה לניהול המערכה של יוליוס קיסר נגד לגיונותיו של פומפיוס בהיספניה, ועל כן הטיל עליה מצור וניסה לכובשה. דומיטיוס אַהֶנוֹבַּרְבּוּס, מראשי המתנגדים לקיסר נשלח לסייע למאסילים. תוך כדי המצור ניצחו אוניותיו של קיסר בשני קרבות ימיים הן את המאסילים והן את צי המשלוח הרומי ששוגר לעזרתם. העיר הוכרעה בסופו של דבר על ידי חיילי קיסר, נכנעה לו, אך עצמאותה לא נפגעה.
| מלחמה: מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר | |||||||||||||||||
| תאריכים | מרץ 49 לפנה"ס – 6 בספטמבר 49 לפנה"ס (כ־190 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב אילרדה (נערך במקביל לקרב זה) | ||||||||||||||||
| מקום | מאסיליה (מרסיי המודרנית) | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
43°17′48″N 5°22′35″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לכוחותיו של יוליוס קיסר | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
המצור על מאסיליה היה אחד האירועים הצבאיים הראשונים בעימות שהתלקח בין גנאיוס פומפיוס ליוליוס קיסר על השלטון ברומא. אחרי שחצה את הרוביקון (10 בינואר 49 לפנה"ס), השתלט קיסר על רומא ואיטליה כולה. פומפיוס, שעיקר צבאו נמצא אותה שעה בהיספניה (ספרד), הפרובינקיה שהייתה מסורה לפיקודו אך שלט בה באמצעות לגאטים, לא היה מוכן להתמודדות עמו, נסוג עם שאר חייליו ותומכיו אל ברונדיסיום בדרום המגף ומשם חצה את הים האדריאטי אל אפירוס. מאחר שלא נותרו עוד אוניות זמינות להעברת צבאו וגם עונת השיט התקרבה לקיצה, הורה קיסר לנצל את הזמן לאיסוף צי משלוח, הפקיד את ניהול העניינים באיטליה בידי מרקוס אנטוניוס, ויצא בראש חייליו אל גאליה טרנסאלפינה. תוכניתו של קיסר הייתה להכניע את שבעת הלגיונות של פומפיוס שבספרד ואחר כך לשוב אל איטליה, להעביר את חייליו אל יוון ולהכריע את יריבו.[2]
כשהגיע קיסר אל גאליה טרנסאלפינה, נודע לו כי מאסיליה בחרה להתייצב בסכסוך לצדו של פומפיוס ולסגור את שעריה בפניו. עוד נמסר לו, כי דומיטיוס אַהֶנוֹבַּרְבּוּס, מראשי האופטימטים והיחיד שהתייצב נגדו אחרי שחצה את הרוביקון, יצא במצוות פומפיוס אל מאסיליה בשבע אַקְטוּאַרְיוֹת; ספינות אלה נאספו עבורו על ידי אנשים פרטיים מן האי איגילוּם ומקוֹסָה שבחבל טוסקנה, והוא אייש אותן על חשבונו בעבדיו שלו, בעבדיו המשוחררים ובאיכריו האריסים (coloni).[3] המאסילים ידעו כי תמיכתם בפומפיוס לא תעבור ללא תגובה מצדו של קיסר, ועל כן החלו נערכים למצור ממושך. קיסר קרא אליו את נציגיהם, אך כל נסיונותיו לשכנעם נכשלו. תוך כדי השיחות הגיע דומיטיוס אל מאסיליה. המאסילים מינוהו למושל העיר והפקידו בידיו את ניהול המערכה כולה. הם גייסו לעזרתם את האלביקים, שבט גאלי ששכן בהרים סמוך להם, אספו תבואה, מצרכי מזון וכלי נשק וחיזקו את חומות העיר ושעריה. כמו כן לכדו אוניות סוחר תמימות, הביאו אותן לנמל העיר והשתמשו בהן לציוד ולתיקון אוניות הצי המלחמתי שהקימו.
בתגובה הוליך קיסר שלושה מלגיונותיו אל מאסיליה כדי להכריעה במצור. הוא אף פקד לבנות באַרֶלַטֶה (אַרְל של ימינו, בשפך הרון) 12 אוניות מלחמה, על מנת למנוע ממנה כל אפשרות של קבלת סיוע מן הים. בניית הספינות הושלמה בתוך שלושים יום, ועם הגעתן אל מאסיליה נמסרו לפיקודו של דקימוס ברוטוס, מי שניצח את הוונטים בקרב הים במפרץ קיברון במהלך מלחמת גאליה (56 לפנה"ס). מאחר שחשש לאבד זמן יקר, השאיר קיסר את ניהול המצור בידי גאיוס טרבוניוס, אחד מן הלגאטים שלו, ויצא ב-9 במרץ בראש שישה מלגיונותיו האחרים אל ספרד דרך הפירנאים, כדי להשלים את מטרתו העיקרית: הכנעת צבא פומפיוס ומפקדיו.[4]
פעולות המצור בפיקודו של טרבוניוס התחילו במרץ 49, זמן קצר אחרי עזיבת קיסר ועוד קודם שהושלמה בניית שתים־עשרה אוניות המלחמה בְּאַרֶלַטֶה. הרומאים שפכו שתי סוללות (agger, pl. aggeres) בכיוון חומות העיר בצדה הפונה ליבשה, אחת סמוך לנמל ולמספנה והשנייה ליד השער לנכנסים אליה מגאליה וספרד. הראשונה מביניהן התנשאה עם השלמתה לגובה 80 רגל, ועל שתיהן הקימו מגדלי מצור (turris, pl. turres).
בני מאסיליה, שהצטיידו היטב לקראת המצור במכונות ובכלי נשק, המטירו על החיילים הרומאים מטר כבד ובלתי פוסק של קְלָעִים מסוגים שונים, כמו חצים, אבנים ואודים בוערים. את האבדות הכבדות ביותר הסבו מוטות מחודדים באורך שנים־עשר רגל, שנורו מבליסטראות עצומות ממדים; אלה חדרו ללא קושי את ארבע שכבות מקלעת הענפים הדקים של הווינאות (vinea, pl. vineae), אותם מחסות מקורים דמויי סוכות גפנים, תחתם העבירו החיילים מיד ליד את חומרי הבנייה של הסוללה תוך שהם מקרבים אותה אל החומה. כדי לסכל זאת, כיסו הרומאים את גגות הווינאות בעצים שעוביים רגל; את ה"צבים" (testudo, pl. testudines), המחסות המשוריינים שנעו מלפנים וגוננו על החיילים שעסקו ביישור הסוללה, בנו מעצים חזקים במיוחד ועטפו בכל חומר אפשרי להגנה מפני מטר האודים והאבנים. כל אלה לא הועילו. "גודל הביצורים, גובה החומה והמגדלים והמון כלי הקלע האטו את עבודות המצור", וגם הגיחות התכופות שערכו האלביקים מן העיר, תוך שהם משליכים אודים בוערים על הסוללה והמגדלים, שמו לאל את כל ניסיונותיו של טרבוניוס להתקרב אל החומות.[5]
ההתנגשות הימית הראשונה אירעה תוך כדי הניסיונות להכריע את העיר במצור. המאסילים, כאמור, עשו כעצת דומיטיוס וציידו שבע-עשרה אוניות-מלחמה, אחת-עשרה מהן סְפוּנוֹת, עליהן הוסיפו ספינות קטנות רבות, כדי שהמון אוניותיהם יפיל פחד על האויב. הם העלו על סיפוניהן קשתים רבים ומספר רב של אלביקים, אותם עודדו במתנות ובהבטחות שונות. דומיטיוס נטל לעצמו כמה מאוניות הצי ואייש אותן באיכרים האריסים והרועים שהביא עמו. כשנשלמו ההכנות יצא הצי המאסילי לים.[6]
הצי של דקימוס ברוטוס, שהגיע מאַרֶלַטֶה, חנה בחופי אחד מאיי פְרִיוּל, מרחק כ-4 ק"מ ממאסיליה. הוא מנה שתים-עשרה אוניות-מלחמה (naves longae), ככל הנראה ארבע או חמש-חתריות. מאחר שהקרב עתיד היה להיות מוכרע בלוחמת סיפונים ולא בתמרוני ניגוח, הורה קיסר עוד בתחילת המערכה להקצות לאוניות את בחירי החיילים מכל הלגיונות, אַנְטֶסִיגְנָאִי (antesignai) הצועדים לפני הניסים וקנטוריונים. אנשיו של דקימוס ברוטוס הכינו אונקלאות ברזל והַרְפָּגוֹנִים והצטיידו במספר רב של רמחים וכלי הטלה מסוגים שונים, וכאשר הבחינו באויב המתקרב, הוציאו את אוניותיהם לים והתנגשו בו.[7]
המאסילים, מספר קיסר, ניצלו את יתרונם במהירות אוניותיהם ובכישרון קברניטיהם כדי לחמוק מהתקפות אוניותיו שלו או להיחלץ מהן. מאחר שהקרב נערך בים הפתוח, הם מתחו את טור אוניותיהם בניסיון לכתר את אוניותיו, תקפו אוניות בודדות באמצעות רבות יותר או ניסו לחלוף לצדן ולשבר את משוטיהן. אוניותיו של קיסר, לעומת זאת, היו כבדות תנועה יותר, לא רק משום שהיו ככל הנראה גדולות מיריבותיהן, אלא גם משום שהושקו בחופזה והעצים מהן נבנו לא הספיקו להתייבש כראוי. זאת ועוד, גם החותרים והקברניטים בציו היו פחות מנוסים מיריביהם, מאחר שנאספו מאוניות סוחר ולא הספיקו להתאמן כראוי. "האלביקים מלומדי המלחמה, אנשי-ההרים הקשוחים" לא נפלו מן הרומאים באומץ לבם, "וגם רועי עדריו של דומיטיוס, שהתקווה להיות בני חורין המריצה אותם, השתוקקו להפגין בפני אדונם, הצופה בהם מקרוב, את להט הקרב המפעם בקרבם." אולם בכל מקום בו הצליחו אוניותיו של קיסר להתקרב אל אוניות המאסילים ולהיאחז בהן באמצעות קרסי הברזל, גברה ידם של חייליו, כי עלו על יריביהם בלוחמת סיפונים. "אחדות מהאוניות הם הטביעו, בהמיתם אלביקים ורועים רבים; אחדות לכדו על אנשיהן ואחרות גררו אל הנמל. באותו יום איבדו המאסילים תשע אוניות, כולל אלו שנפלו בשבי."[8]
תוך כדי הניסיונות להכריע את העיר במצור שלח פומפיוס את לוקיוס נסידיוס בראש צי של שש-עשרה אוניות, אחדות מהן חמושות באילי-ניגוח, כדי לסייע לדומיטיוס ולמאסילים.[9] נסידיוס צירף לציו אוניית-מלחמה נוספת, אותה לכד בפשיטה נועזת לנמל מסאנה שבסיקיליה, ובעודו בדרך שלח בחשאי הודעה אל דומיטיוס והמאסילים וביקשם לעשות הכנות לקרב ים נוסף בהשתתפות אוניותיו שלו. בתוך זמן קצר ובעבודה מאומצת הצליחו המאסילים לכנס צי חדש, שווה בגודלו לזה שהיה להם בקרב הראשון. הוא כלל אוניות ישנות ששופצו והוכנסו לשירות וספינות דיג (piscatoriae) שהותקנו בהן גנונות להגנה על החותרים מקלעי האויב, אותן מילאו בקשתים ובמטולים (tormenta). כשנשלמו ההכנות ונשבה רוח טובה, יצאו אוניות המאסילים מן הנמל והצטרפו לציו של נסידיוס שחנה ליד מצודת טאורואיס, מדרום־מזרח לעיר.[10]
הצי של דקימוס ברוטוס, שנוספו לו שש הספינות המאסיליות שנשבו ותוקנו, מנה כעת שמונה-עשרה אוניות, ומיד עם הגיע הידיעה על היערכות האויבים, נחפז להתנגש בהם. הלחימה דמתה לזו של הקרב הראשון, כשאנשיו של קיסר מנצלים כל הזדמנות להתקרב אל אוניות המאסילים אחת-אחת, להיאחז בה באמצעות אונקלאות ואז לפשוט על סיפונה ולהכריעה בלוחמת פנים-אל-פנים. המאסילים, שידעו כי תבוסה נוספת תחרוץ את גורל עירם להיכבש, נלחמו בחירוף נפש. כל אימת שהותקפה אחת מאוניותיהם ונלכדה באונקלאות הרומאים, הפגינו את יתרונותיהם באומנות השיט וזריזות אוניותיהם ונחלצו מיד לעזרתה. תוך כדי כך ירו ספינותיהם הקטנות ממרחק מטח כבד של קְלָעִים (tela: חצים, כידונים ואבנים) ופצעו רבים מאנשיו של דקימוס ברוטוס שלא היו מוכנים להתקפה מסוג זה. מקרה יוצא דופן אירע, כאשר שתי טריארות מאסיליות זיהו את אונייתו של דקימוס ברוטוס על פי הדגל שהניפה והסתערו לעברה משני צדדיה. ברוטוס, שצפה את העומד לקרות, נע קדימה מיד בחתירה מהירה ומאומצת, ושתי הטריארות התנגשו זו בזו בעוצמה רבה וניזוקו קשות. איל הניגוח של אחת מהן נעקר ממקומו, ובעודה מתמלאת מים הגיעו לעזרה כמה מאוניותיו הקרובות של ברוטוס, הסתערו על שתי הטריארות משותקות התנועה והטביעו אותן. אוניותיו של נסידיוס לא הביאו כל תועלת בקרב ופרשו ממנו ללא אבדות. חמש מאוניות המאסילים טבעו וארבע נפלו בשבי; אונייה אחת הצליחה להימלט והצטרפה אל אוניותיו של נסידיוס, שהפליגו אל הפרובינקיה היספניה קיטריור. קיסר מספר, כי המאסילים שלחו את אחת מאוניותיהם אל העיר כדי להודיע על שאירע, וכשהתקרבה אל הנמל יצאו המוני אדם לקראתה. כאשר שמעו כי הצי ניגף, התאבלו כאילו כבר נפלה עירם לידי האויב, אך עד מהרה התעשתו והחלו נערכים במרץ מחודש להגנתה.[11]
פעולות המצור קיבלו משנה תנופה אחרי הניצחון בקרב הימי השני. כדי להתמודד עם ההתקפות הבלתי פוסקות שהנחיתו בני מאסיליה על מכונות המצור, בנו הרומאים למרגלות החומה מגדל־מצור נמוך עשוי לבנים, ששימש מחסה בטוח יותר לעוסקים בבניית הסוללה הימנית, וגונן על החיילים ההודפים את התקפות האויב ורודפים אחריו. מידותיו היו שלושים רגל רומאית בכל צד (8.80 מ') ועובי קירותיו חמש רגל (1.48 מ'). ברם, כבר בתחילת הלחימה הבינו הרומאים, כי רק אם יגביהו את מגדל הלבנים יוכלו להדוף ביתר יעילות את התקפות המאסילים מעמדותיהם שעל החומות. הגבהת המגדל תחת מטר קלעים, אבנים ואודים בוערים הייתה אתגר לא פשוט, שהושג הודות לתחכום ולכישרון יוצאי הדופן של המהנדסים הצבאיים הרומיים.
אחרי שהשלימו את בניית קירות הלבנים של הקומה הראשונה, פנו לבניית רצפת הלוחות שמעליה. קצות קורות התמך של הרצפה לא בלטו מן הקירות החוצה, אלא היו שקועים ומוסתרים בתוכם, כדי שאודים בוערים לא ינחתו על הבליטות ויציתו את המגדל כולו. אחר כך הוסיפו והגביהו את קירות המגדל ככל שאיפשרו זאת פרגודי המגן והווינֶאות. מעל הניחו שתי קורות ארוכות, שבלטו מעט מן הקירות החוצה ונשאו את הגג הזחיח של המגדל. הגג נבנה על גבי מצלעת שתי וערב של עצים, שמקצותיה הבולטים נתלו פרגודים להגן על החיילים. על המצלעת הניחו שכבת לבנים וטיט, מגן מפני קלעים בוערים, ואותה הוסיפו וכיסו במחצלאות, כדי שקלעים ואבנים שנורו מכלי הקלע והקטפולטות של האויב לא ינתצו את הלבנים ויחדרו בעדן. את הגג הזחיח הניפו מעלה ככל שהתקדמה הבנייה, והוא שימש לבסוף גג למגדל השלם. מגינים עשויים מקלעת ענפים בעובי ארבעה רגל (1.2 מטר), שנתלו מקצות הקורות הבולטים של המגדל בשלושה מצדדיו ועוגנו בחבלים לקרקע, חסמו גם הם את מטר הקלעים שירה האויב. כך, כשהם מוגנים היטב מכל עבר, בנו חייליו של טרבוניוס מגדל בן שש קומות, שקורות רצפותיו חבויות בקירות והוא עמיד בפני פגיעת כל סוגי המכונות וכלי הקלע של האויב. פתחים שנקרעו בקירות המגדל במקומות מתאימים שימשו את החיילים הרומאים לירי חצים מכלי קלע.[12]
מלבד מגדל המצור, שחלש על סביבותיו והגן על העוסקים במלאכת המצור, בנו אנשיו של טרבוניוס מכונת מצור נוספת הקרויה מוסקולוס (musculus, pl. musculi). היה זה מחסה נייד דמוי אכסדרה מקורה, שגונן על החיילים התוקפים את החומה בניסיון קעקע את יסודותיה ולמוטטה. אורכו של המוסקולוס היה 60 רגל רומאית (17.8 מטרים), רוחבו 4 רגל (1.0 מטר), גובה עמודיו 5 רגל (1.33 מטר) והוא נבנה מעצים שעוביים 2 רגל (0.5 מטר). את גגו המלוכסן כיסו בלבנים ובטיט, מגן מפני קלעים ואודים בוערים, ועליהן מתחו עורות למקרה שהאויב ישפוך מים מצינורות כדי למוטטם.[13]
כשהסתיימה בניית המוסקולוס למרגלות מגדל המצור, המתינו הרומאים להזדמנות לקרבו ולהצמידו אל החומות, ומשזו הגיעה משכו והסיעו אותו אל החומה כדרך שעושים הימאים באוניות. ההפתעה הייתה שלמה. כל ניסיונותיהם של בני מאסיליה להשמיד את המוסקולוס ולהדוף את ההתקפה עלו בתוהו. לא הועילו גם החביות הבוערות והאבנים הענקיות שהשליכו ממרומי החומה. החיילים הרומיים הצליחו לעקור בעזרת מוטות ברזל כמה מאבני היסוד של המגדל בחומה וחלק ממנו התמוטט. כשראו זאת בני מאסיליה, הבינו כי נחרץ גורל העיר להיכבש, וכדי למנוע את ההרג והביזה הצפויים להם – יצאו בלא נשקם, התחננו בפני הלגאטים כי יחוסו על עירם וביקשו אותם לעצור את ההתקפה ולהמתין לבואו של קיסר כדי שיוכלו לשאת ולתת איתו על הסכם הכניעה.[14]
קיסר, שהכיר בחשיבותה של מאסיליה לשליטה בגאליה, השאיר עוד קודם בידי טרבוניוס הוראות בכתב, לבל יתיר לחייליו להסתער על העיר ולבוז אותה. הדבר עורר מורת רוח רבה בקרב החיילים הרומיים, שציפו לגמול למאסילים על סבלות הלחימה המתישה והממושכת, אך נשמעו למפקדיהם והמתינו ליד מכונות המצור והביצורים. "אבל האויב", כותב קיסר, "הפר את הבטחתו ולא עמד בדיבורו, ורק חיכה לשעת הכושר כדי לרמות ולבגוד." ימים אחדים אחר כך, פרצו המאסילים מן השערים, הפתיעו את החיילים הרומיים, ובחסות רוח מתאימה העלו באש את הסוללה הימנית, הווינֶאות, ה"צב", מגדל הלבנים והמוסקולוס. יום אחר כך ניסו לתקוף את הסוללה והמגדל השניים, אך הפעם נהדפו והונסו אל העיר תוך אבדות כבדות מבלי שישיגו את מטרתם.
הרומאים ניגשו מיד לתיקון הנזקים, אך בשל מחסור בעצים – כי כל העצים בסביבות העיר נכרתו עוד קודם, בתחילת המצור – לא יכלו לבנות מכונות חדשות. במקום זאת הגו את בנייתה של חומה מסוג שלא נודע כמוהו לפני כן. הם כיתרו את העיר בחומת לבנים כפולת קירות, שעובי כל אחד מהם שש רגליים, כרוחבה של החומה הקודמת שהועלתה באש. מקלעת של ענפים דקים מכוסים טיט כיסתה את החומה מצדה העליון, והחיילים נעו במרווח שבין הקירות והגיחו להתקפות דרך פתחים שהושארו בהם לצורך זה. את החומה בנו הרומאים קרוב ככל שיכלו לחומות העיר, כך שהמאסילים לא יכלו להשתמש בקטפולטות ובכלי הקלע שברשותם בשל המרחק הקצר.
המהירות הרבה בה שיקם האויב את ביצוריו, הרעב והמחלות שפשטו בעיר בשל ההסגר הארוך וחוסר התקווה לקבלת עזרה מערים אחרות בפרובינקיה – שסרו כולן למרותו של קיסר – לא הותירה בידי המאסילים כל ברירה והם נכנעו סופית, כשהם מוסרים לידי הרומאים את כל כלי נשקם, את אוניותיהם שבנמל ואת אוצר העיר. קיסר, ששב זמן קצר קודם לכן ממסע המלחמה שלו בהיספניה, חנן את המאסילים "יותר בזכות שמה ומורשתה של עירם ופחות משום שהיו זכאים לכך." הוא השאיר בעיר חיל מצב ויצא חזרה אל רומא. דומיטיוס אהנוברבוס, מי שניהל את פעולות ההגנה של מאסיליה, חמק מן הנמל באונייה אחרי שהתחוור לו כי בני העיר החליטו להיכנע. ספינותיו של ברוטוס דקימוס, שעמדו על המשמר, רדפו אחריו אך לא הצליחו להשיגו.[15]
- גאיוס יוליוס קיסר. מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות משה ליפשיץ. עריכה מדעית יריב שחל, עריכה דליה טסלר. ירושלים, כרמל, תשע"ב (2011).
- גאיוס יוליוס קיסר. מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית והערות: משה ליפשיץ. מבוא: יונתן פרייס; עריכה: דליה טסלר. ירושלים, כרמל, תשע"ג (2013).
- פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות יוסף ג' ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ד, תשכ"ב.
- Appianus. Roman History. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1912. Digitized copy in: LacusCurtius.
- Caesar. The Gallic War. Translated by H.J. Edwards. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1917. Facsimile copy in: Hathi Trust Digital Library.
- Caesar. The Civil Wars'. Translated by A.G. Peskett. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914. Facsimile copy in: Internet Archive.
- Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge(MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius.
- Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.e u
- Cicero, Epistulae ad Atticum (English). Perseus Under Philologic: Latin Texts & Translations Perseus.
- Lucan. The Civil War, Books I-X (Pharsalia). Translated by J.D. Duff. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1928. Digitized copy in: Internet Archive.
- Morrison, J.S., "Hellenistic Oared Warships, 399-31 BC" in: Gardiner, Robert (editor). The Age of the Galley - Mediterranean Oared vessels since pre-classical Times. Conway's History of the Ship. London, Conway Maritime Press, 1995. Chapter 4: pp. 66-77..
- Morrison, J.S. with contributions by J.F. Coates, Greek and Roman Oared Warships, 390-30 BC. Oxford, Oxbow Books, 1996.
- Cook, S.A. and others (editors), The Cambridge Ancient History volume IX: The Roman Republic, 133-44 BC. Cambridge, Cambridge University Press, 1962.
- Clark, F.W., The Influence of Sea Power on the History of the Roman Republic. PhD Dissertation, University of Chicago. Menasha, Wisconsin, George Banta Publishing Company, 1915. Digitized copy in: Hathi Trust Digital Library.
- Southworth, John Van Duyn. The Ancient Fleets - The story of naval warfare under oars, 2600 B.C. - 1597 A.D.. New York, Twayne Publishers, 1968.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
