Loading AI tools
הכנסת ה-3 (1955 - 1959) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955. הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.
ממשלות |
הממשלה השביעית הממשלה השמינית |
---|---|
תקופת כהונה |
15 באוגוסט 1955 – 30 בנובמבר 1959 (4 שנים) |
מערכת בחירות | 26 ביולי 1955 |
הנהגה | |
יו"ר הכנסת |
יוסף שפרינצק נחום ניר-רפאלקס |
ראש הממשלה | דוד בן-גוריון |
ראש הקואליציה | עקיבא גוברין |
ראש האופוזיציה | מנחם בגין |
הרכב הכנסת | |
סיעות הקואליציה |
מספר חברי הקואליציה - 80 |
מספר חברי הקואליציה |
80 / 120 |
סיעות האופוזיציה |
מספר חברי האופוזיציה - 40 |
מספר חברי האופוזיציה |
40 / 120 |
מפלגת השלטון | מפא"י |
הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959. כהונתה של כנסת זו היא הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אלו היו המפלגות שנבחרו לכנסת השלישית, ומספר חברי הכנסת בתחילת כהונתה:
מפלגה | מושבים בכנסת |
---|---|
מפא"י | 40 |
חרות | 15 |
הציונים הכלליים | 13 |
חזית דתית לאומית | 11 |
אחדות העבודה - פועלי ציון | 10 |
מפ"ם | 9 |
חזית דתית תורתית | 6 |
מק"י | 6 |
המפלגה הפרוגרסיבית | 5 |
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל | 2 |
קידמה ועבודה | 2 |
חקלאות ופיתוח | 1 |
שתי השותפות העיקריות לממשלות שכיהנו עד הבחירות איבדו מכוחן - מפא"י ירדה מ-45 ל-40 מושבים, והציונים הכלליים ירדו מ-20 ל-13 מושבים. בתוך כך, התחזקה תנועת החרות, הכפילה את כוחה, והייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. תנועות המזרחי והפועל המזרחי התמודדו לראשונה ברשימה משותפת, חזית דתית לאומית (ששינתה את שמה למפד"ל במהלך כהונת הכנסת), וגם אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל התמודדו ברשימה משותפת, חזית דתית תורתית. בעקבות הפילוג במפ"ם, התמודדה גם רשימת אחדות העבודה - פועלי ציון, שקיבלה 10 מושבים, לעומת 9 למפ"ם.
בעקבות הירידה בכוחן של מפא"י והציונים הכלליים, חיפש דוד בן-גוריון שותפים חדשים לקואליציה בראשותו, ופנה למפ"ם ולאחדות העבודה - פועלי ציון. השותפות הקואליציונית, שכללה הן את הסיעות האלה והן את סיעת חזית דתית לאומית, יצרה חיכוכים בשאלות של דת ומדינה. הממשלה השביעית, שהושבעה ב-3 בנובמבר 1955, נהנתה מתמיכה של 80 חברי קואליציה, שכללו גם את סיעות המפלגה הפרוגרסיבית, רשימה דמוקרטית לערביי ישראל, קידמה ועבודה וחקלאות ופיתוח.
ב-31 בדצמבר 1957 התפטר דוד בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה. ב-1 ביולי 1958 פרשה המפד"ל מהממשלה עקב מחלוקת בשאלת 'מיהו יהודי'. ב-5 ביולי 1959 בן-גוריון התפטר שוב, עקב הצבעתם של חברי סיעות מפ"ם ואחדות העבודה - פועלי ציון נגד מכירת תת-מקלעי עוזי לגרמניה המערבית. ממשלתו המשיכה לכהן כממשלת מעבר עד כינונה של הכנסת הרביעית.
ב-29 באוקטובר 1957 השליך משה דואק, חולה נפש בן 26, רימון יד במליאת הכנסת. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה, וראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל נפצעו באורח קל. בעקבות האירוע הוחלט על הקמת משמר הכנסת, בפיקודו של יונה חצור, והותקנה מחיצת זכוכית בין היציע לבין אולם המליאה.
ב-15 באפריל 1956 הוצב פסל מנורת הכנסת בבור שיבר שממול לבית פרומין, ששימש את הכנסת באותן שנים. באותה שנה הוחלט על תחרות לתכנון משכן הכנסת החדש בקריית הממשלה. ב-24 ביולי 1957 נבחרה הצעתו של האדריכל יוסף קלארווין. יומיים קודם לכן הודיע דוד בן-גוריון כי ג'יימס דה רוטשילד הותיר בצוואתו מיליון ורבע ליש"ט לבניית המשכן (כ-77.5 מיליון ש"ח בערכי 2012). אבן הפינה למשכן החדש הונחה ב-14 באוקטובר 1958.
ב-27 במרץ 1957 נערך הפיליבסטר הראשון בתולדות הכנסת, במהלך דיון בתיקון לפקודת מס הכנסה. הדיונים נמשכו עד השעה 5 בבוקר[1].
ב-28 באוקטובר 1957 בחרה הכנסת ביצחק בן-צבי לכהונה שנייה כנשיא המדינה. בן-צבי היה המועמד היחיד לאחר שיוסף יואל ריבלין הסיר את מועמדותו. 76 מחברי הכנסת תמכו בבן-צבי, ו-18 הטילו פתק לבן.
ב-28 בינואר 1959 נפטר יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק, שהיה יושב ראש הכנסת הראשון. מפא"י שאפה למנות במקומו את ברל לוקר, אך בהצבעה שנערכה ב-2 במרץ נבחר נחום ניר-רפאלקס, מסיעת אחדות העבודה - פועלי ציון. בניר תמכו חברי קואליציה מסיעתו ומסיעות מפ"ם והמפד"ל, שחברו לסיעות האופוזיציה והביאו לבחירתו, ברוב של 53 מול 41. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה עד כה, מלבד תקופה קצרה בה כיהן בני גנץ כיו"ר הכנסת בתחילת כהונתה של הכנסת העשרים ושלוש), שבה יושב ראש הכנסת לא היה מסיעה שהרכיבה את הממשלה. ניר-רפאלקס כיהן בתפקידו פחות משנה.
במהלך כהונתה של הכנסת השלישית אושרו 285 חוקים, מהם 264 חוקים שמקורם בהצעות חוק ממשלתיות ו-21 חוקים שמקורם בהצעות חוק פרטיות. מדובר בגידול חד במספר הצעות החוק הפרטיות שאושרו, לאחר שהכנסת הראשונה אישרה 4 הצעות חוק כאלה, והכנסת השנייה אישרה 5[2].
בין החוקים הבולטים שאישרה הכנסת השלישית: חוק יסוד: הכנסת, חוק הבחירות לכנסת, חוק הגנת השכר, חוק הסכמים קיבוציים, חוק בתי המשפט, חוק לעידוד השקעות הון, חוק שירות התעסוקה, חוק המים, חוק ההגבלים העסקיים, חוק שירות המדינה (מינויים), חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ועוד.
התפקיד | בעל התפקיד | הערות |
---|---|---|
נשיאות הכנסת | ||
יושב ראש הכנסת |
|
שפרינצק נפטר ב-28 בינואר 1959. |
סגני יושב ראש הכנסת |
| |
ראשי הוועדות הקבועות | ||
יושב ראש ועדת החוץ והביטחון | ||
יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט | ||
יושבת ראש ועדת החינוך והתרבות | שושנה פרסיץ | |
יושב ראש ועדת הכלכלה | בנימין אבניאל | |
יושב ראש ועדת הכנסת | ברוך אזניה | |
יושב ראש ועדת הכספים | ישראל גורי | |
יושב ראש ועדת העבודה | עקיבא גוברין | |
יושב ראש ועדת הפנים | יעקב ריפתין | |
יושב ראש ועדת השירותים הציבוריים | משה ארם | |
בעלי תפקידים פרלמנטריים אחרים | ||
ראש האופוזיציה | מנחם בגין | באותה העת לא הוגדר התפקיד בחוק באופן רשמי |
יושב ראש ועדת הפירושים | ברל לוקר | |
יושב ראש הוועדה המשותפת לעניין החינוך הגופני | דוד הכהן | |
בעלי תפקידים בכנסת | ||
מזכיר הכנסת | משה רוזטי | |
קצין הכנסת | יונה חצור |
חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.