Loading AI tools
המוסד הדתי השיעי המרכזי בעיראק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החַווזה של נג'ף (בערבית: حوزة النجف; תעתיק מדויק: חַוְַזת אל-נג'ף) היא המוסד הדתי השיעי המרכזי בעיראק, השוכן בעיר הקדושה נג'ף שבדרום עיראק. החווזה מייצגת את ההנהגה הדתית והרוחנית של הקהילה השיעית במדינה ומחוץ לה וממלאת תפקיד פוליטי משמעותי בעיראק שגם אם אינו מוצהר, נודעת לו השפעה רבה. החווזה בנג'ף היא העתיקה מבין החווזות השיעיות והיא הוקמה בשנת 1057 על ידי השייח' טוסי אשר היגר לנג'ף מאיראן, ולימד בחווזה עד למותו ברוח תפישתו התאולוגית, המבוססת על גישה רציונלית ועקרונות לוגיים אריסטוטליים.[1]
 | |
| מתחם קבר האימאם עלי, מרכז החווזה של נג'ף | |
| חווזה | |
|---|---|
| השתייכות | אסלאם שיעי |
| תקופת הפעילות | 1057–הווה (כ־967 שנים) |
| מייסדים | שייח' טוסי |
| מיקום | |
| מיקום |
 נג'ף, עיראק |
| מדינה |
עיראק |
| קואורדינטות | 31°59′45″N 44°18′53″E |
 | |
  | |
החווזה של נג'ף שימשה מרכז למחקר ולימודי-דת עד הקמת עיראק המודרנית ב-1921.[2] כיום משמשת החווזה כבית-מדרש להכשרת אנשי-דת שיעים ומרכז לפסיקת הלכה שהשפעתו חורגת מתחומיה של עיראק. העומד בראש החווזה של נג'ף כיום הוא האייתוללה עלי סיסתאני.
מאז הקמתה, מהווה החווזה של נג'ף מוסד דתי עליון בחשיבותו בעיר הקדושה ביותר לשיעה בעיראק. לאורך שנותיה יוחס לה גם תפקיד פוליטי משמעותי, כאשר אנשי-הדת השיעים בנג'ף הנהיגו את הקהילה השיעית במרחב עיראק באופן כמעט בלעדי, והיו מקור הפסיקה העליון והמודל לחיקוי של כלל השיעים.[3]
בשנות ה-20–30 של המאה ה-20, בזמן המנדט הבריטי ומלוכתו של המלך פייסל הראשון, ניכרה השפעתם בעם עת החלו מרידות בבריטים ובמלוכה מצד הקהילה השיעית. גורמי-כוח נוספים במרחב השכילו לנצל השפעה זו: המלך פייסל פנה לאנשי-הדת השיעיים בשנת 1922 על-מנת שימרידו את הקהילה נגד הבריטים, ומאוחר יותר גם הבריטים פנו לאנשי-הדת השיעיים על-מנת שיובילו מרד נגד חוק גיוס החובה שקידם פייסל ב-1927.[4]
מפלגת הבעת' הייתה מפלגת השלטון בעיראק משנת 1963 ועד 2003 ברציפות, והנהיגה במדינה קו שלטוני שדגל תחילה בחילוניות ובלאומנות פאן-ערבית, אך אלו נזנחו בשנות ה-90 לטובת לאומיות עיראקית, מרחב ציבורי דתי ומנהיגות דתית למראית-עין. ראש מפלגת הבעת' ונשיא עיראק מאז 1979, סדאם חוסיין, תפשׂ את החווזה בכלל ואת האייתוללה הגדול שעמד בראשה, אבו אל-קאסם אל-ח'ואי, כאיום על שלטונו, חשש שהלך והתגבר לאורך שנות ה-80.[5] החשש נבע מההכרה בכוחה הפוליטי ובהשפעתה של החווזה על האוכלוסייה השיעית בנג'ף ובמדינה בכלל, ומהיותה של השיעה והפולחן הדתי השיעי אנטיתזה למפלגה החילונית המזוהה עם העדה הסונית בעיראק.[6] גם נוכחותם של שיעים בתפקידים בכירים בתוך המפלגה לא היטיבה עם האייתוללות ותלמידי הדת בחווזה, כיוון שנאמנותם של הראשונים הייתה למשטר ולסדאם.[7]
החשש של הבעת' מפני החווזה התקיים חרף המדיניות השתקנית והבלתי-מעורבת שהנהיג האייתוללה אל-ח'ואי בחווזה, שכונתה החווזה השותקת (בערבית: الحوزة الصامتة; תעתיק חופשי: אל-חווזה א-סאמתה). כמוליך הקו השתקני, הקפיד אל-ח'ואי שלא לבטא התנגדות מילולית מפורשת למשטר ולמפלגת הבעת', לנתק את עצמו מהפוליטיקה ולהימנע מכל התבטאות פוליטית פומבית. מכאן, שעיקר האיום הפוליטי שזיהה סדאם מכיוון החווזה לא היה התבטאויות נגדו, אלא דווקא חוסר הבעת תמיכה מפורשת בו.[5] שתיקתם של אנשי החווזה התפרשה כעמדה פוליטית נחרצת, והייתה מדיניות נפוצה למדי בקרב מנהיגים שיעיים במדינות השונות.[8] סיבה נוספת לחשש הבעת' מפני החווזה הייתה תפישתם את אל-ח'ואי כפרו-איראני מעצם היותו פרסי, וזאת בשעה שעיראק שקועה במלחמת איראן-עיראק.[9]
אל-ח'ואי, בניו וחסידיו בחווזה בחרו לאתגר את המשטר באמצעים שונים: ראשית, דבקותו של אל-ח'ואי בהימנעות מעמדה מפורשת ומלקיחת צד במלחמת איראן-עיראק, התפרשה על-ידי השלטון כתמיכה וכהזדהות עם איראן. שנית, שפת הלימוד שבה נעשה שימוש בחווזה הייתה השפה הפרסית. לצד זאת, צורפו לחווזה תלמידים זרים ממוצא הודי, פקיסטני, אפגני ועוד, נעשה שימוש ברמקולים לדקלום התעזיה וסיפור קרב כרבלא, הסיפור המכונן של ההיסטוריה השיעית, וכן שידלו תושבים בסביבת נג'ף להימנע מתמיכה בבעת' בתמורה לתשלום כסף. כל אלו הציבו את החווזה כגורם אופוזיציוני מאיים והובילו את הבעת' לאמץ כלפיה גישה עוינת אף יותר ולהדק את המגבלות שהוטלו עליה, בהן איסור על הוראה בשפה הפרסית, גירוש התלמידים הזרים שנתפשו כאנטי-ערביים, והגליה של שיעים לאיראן במטרה לצמצם את פלח האוכלוסייה המושפע מהחווזה.[10] בהמשך, הוטלו הגבלות נוספות על החווזה, כגון הגבלת תחומי הלימוד בה, צנזורה על ספרי הלימוד שלה בידי מפלגת השלטון, ואף נעשה ניסיון השתלטות על החווזה: התקבלה הצעה למנות אנשי בעת' בכירים כאנשי-דת, בתקווה שילמדו בחווזה ואז ישתלבו בה בעמדות מנהיגות, אך ניסיון זה כשל והבעת' לא הצליחו להעמיד איש דת שיהפוך למנהיג החווזה וישמור על נאמנות למפלגה.[11]
לאור ההגבלות הרבות שהוטלו על החווזה ולאור העובדה שהמשטר הצליח להציג את השיעים כאשמים המרכזיים בתבוסה העיראקית במלחמת איראן-עיראק, ירדו כוחה והשפעתה של החווזה מסוף שנות ה-80 עד תחילת שנות ה-90. למרות זאת החווזה נותרה עומדת ועדיין יוחסה לה השפעה פוליטית, וזאת הודות למעמדו המיוחד של מנהיגה אל-ח'ואי. אפילו הבעת' הכירה בהשכלה הדתית יוצאי הדופן שלו ובכבוד הרב שרחשה לו הקהילה השיעית.[8]
לאחר מותו של אל-ח'ואי באוגוסט 1992 ולאחר הדיכוי המתמשך של השיעה העיראקית בידי משטר הבעת', עלה לכוח בתחילת שנות ה-90 האייתוללה מוחמד סאדק א-סדר שהפיח בחווזה רוח חדשה ופתח עידן חדש, פוליטי ומעורב יותר, של החווזה, שכונה החווזה המעורבת (בערבית: الحوزة الناطقة; מילולית: "החווזה המתבטאת"; תעתיק חופשי: אל-חווזה א-נאטקה). א-סדר הפגין אומץ ופעל בצורה אקטיבית ואף מתריסה: הוא החזיר את דרשת יום השישי השיעית במסגד הגדול בכופה, והביע ביקורת מפורשת על משטר הבעת'.[12] בכך שבר א-סדר את השתקנות הפוליטית של החווזה ואת מדיניות "החווזה השותקת" ארוכת השנים שאפיינה את השיעה תחת סמכותו של האייתוללה אל-ח'ואי, שבבסיסה כניעה לגורלם וויתור על התנגדות למשטר. המשטר הגיב לפעלתנות החדשה של החווזה בניסיונות כושלים למניעת קיומה של דרשת יום השישי, במעצר סגניו ונציגיו של א-סדר בנג'ף, בקמפיין תעמולה להכפשת שמו ומתן שוחד לתומכיו. א-סדר הגיב לכך בהצבת אולטימטום למשטר הבעת' לשחרור נציגיו שנכלאו, פעולה שהמשטר לא ראה בעין יפה. לבסוף, התנקשו עושי-דברו של המשטר באייתוללה א-סדר בשנת 1999.[13]
במהלך שנות ה-90 עיראק שלאחר מלחמת המפרץ הייתה מצויה במשבר כלכלי חמור שכלל רעב ומדיניות קיצוב מזון. על מנת להתמודד עם האתגרים הקשים שהציבו בפניו המשבר, הסנקציות הבינלאומיות וכוחה הפוליטי הגובר ומעורבותה של החווזה של נג'ף, סדאם חוסיין, שהיה מזוהה עד אותה עת עם קו חילוני מובהק, אימץ מראית-עין של התקרבות אל הדת במה שכונה "קמפיין השיבה לאמונה". בכך הוא ניסה לנכס לעצמו את הדת ואת הלגיטימציה שהיא מעניקה ולהפוך הלכה למעשה לאיש הדת המשמעותי ביותר במדינה על-חשבון האייתוללות של נג'ף. בתקופה זו רדף המשטר, הגלה וחיסל רבים מן האייתוללות השיעיים בנג'ף ואנשי-דת שיעיים נוספים ברחבי המדינה, בדגש על חיסולו של האייתוללה הגדול א-סדר. בעקבות הדיכוי האלים שעברה החווזה תחת שלטון הבעת', במהלך שנות ה-90 ובשנים שעד הפלישה האמריקנית למדינה, ירד מספר התלמידים בחווזה מעשרות אלפים לכ-500 תלמידים בלבד בשנת 2003. למרות כל זאת, החווזה הצליחה לשרוד הודות לאי-תלותה במימון הממשלה וחסינותה מהתערבות הממשלה, אשר השיגה הודות להסתמכותה על מימון חיצוני שהוסיף לזרום לטובת המשכיותה, שברובו הגיע מתרומות, הקדשות ומיסוי שהוטל על נאמני החווזה השיעיים.[14]
עם הכיבוש האמריקני ונפילת משטר הבעת' במלחמת עיראק בשנת 2003, החלה החווזה להשתקם ולהחזיר את בכורתה כלב הפועם של השיעיות וכמושבה של הסמכות הדתית הראשית והחשובה ביותר. במסגרת זאת, גדלה כמות התלמידים החווזה באופן ניכר מכ-500 לכ-1500 בשני העשורים שחלפו מאז הפלישה ועד היום, וכן נוספו לה שלוחות בערים אחרות בעיראק. כמו כן, נפתחו בחסותה מדרשות ומכוני-מחקר חדשים ללימודי תאולוגיה ומשפטים שיעיים.[14]
בתקופה זו ומאז שנת 1993 עמד בראש החווזה האייתוללה עלי סיסתאני, תלמידו של אל-ח'ואי, אשר כוחו הלך והתגבר הודות לתמיכה הרבה שלה זכה מכיוון ההמון השיעי העיראקי ואף האיראני והאמריקאי.[14] לאחר מותו של אל-ח'ואי ומחליפו א-סבזווארי זמן קצר לאחר מינויו, האמריקאים דחפו למינויו בתקווה שישכין שלום וירגיע את הזירה העדתית הבוערת בעיראק. הפופולריות של סיסתאני הגדילה את משאביה הפיננסיים של החווזה, ותחתיו החזירה לעצמה הקהילה השיעית יותר ויותר חירויות שנלקחו ממנה בתקופת שלטון הבעת', לרבות חופש דת ופולחן ושליטה עצמאית על המקומות הקדושים לשיעה.[15]
בדומה לאל-ח'ואי, סיסתאני נמנע מהתערבות ישירה בפוליטיקה והסתפק בהכוונה כללית של הקהילה השיעית ובקריאות להשתתפותם בפוליטיקה. עם זאת, עם הבעת' וסדאם מחוץ לתמונה, סיסתאני נותר הישות היחידה שהיה בכוחה להשפיע על הרוב השיעי במדינה, ולכן הוא בכל-זאת הפך לכוח חברתי-פוליטי משמעותי בדרך להחזרת העצמאות והריבונות על עיראק וקידום דמוקרטיה.[16] למשל, הוא דחף לכינון ועדה חוקתית שתכתוב חוקה לעיראק, וניהל משא ומתן עיקש מול ארצות-הברית והאו"ם בדרישה לקיים בחירות לחברי וועדת ניסוח החוקה ולא למנותם. כמו-כן, הוא שיחק תפקיד באיחוד המפלגות השיעיות הבולטות והקמת "הברית העיראקית המאוחדת" שניצחה בבחירות ב-30 בינואר 2005. בנוסף, הביע התנגדות להפיכתה של עיראק לתאוקרטיה וקרא להקמת ממשלת טכנוקרטים ולהפיכת האסלאם במדינה למקור לחקיקה, הזדהות וגיבוש אזרחיה.[17][18] כל-זאת, תוך אי-נקיטת עמדה פוליטית ברורה וללא בחישה אקטיבית בפוליטיקה או חתירה להגיע לתפקידים פוליטיים בהנהגת המדינה.
כך, בדומה למורו אל-ח'ואי, גם סיסתאני נקט במדיניות שתקנית, אולם אך רק למראית עין. למעשה הוא התבונן בקשב על הזירה הפוליטית, ונטה לפסיביות ולשתקנות בזמנים שבהם הוא העריך שהייתה סכנה ליציבות, ולאקטיביות ומעורבות בהכוונת הקהילה ובפסיקת הלכה כאשר זיהה סכנה ממשית ללכידות החברה או המדינה העיראקית. הוא תפש את ההתערבות המערבית במדינה כגורם לחוסר אחדות בעם, ואת העדתיות בעם כגורם לאי-צדק, וקרא לדיאלוג לאומי רחב על אופי המשטר הרצוי במדינה וכן לאיחוד ולשלום בעם שיסייעו בצליחת כל המשברים שפקדו את עיראק: ממלחמת האזרחים עד משברים בדמות עלייתם של ארגוני הטרור אל-קאעדה והמדינה האסלאמית.[17] למעשה, סיסתאני הפך את החווזה לממסד דתי המפקח על הממשלה, אך לא משתתף ישירות בניהולה,[19] והוא עצמו הפך לאחד השחקנים הפוליטיים החשובים ביותר בעיראק שלאחר תקופת הבעת' הודות לקשריו הטובים עם המערב, עם איראן ומדינות המפרץ ועם מספר מדינות ערביות נוספות. קשרים אלה הביאו לו תמיכה ומימון שהתבטאו גם בתנאי לימוד ורווחה טובים לתלמידיו שבחווזה, שחזרה להיות עד מהרה לאחד המוסדות המבוקשים ללימודי-דת בעבור צעירים עיראקים ואיראנים.[20]
ב-10 ביוני 2014 נפלה מוסול בידי לוחמי ארגון המדינה האסלאמית, אחרי שנים שבהן סבלה עיראק מהתקפות טרור על רקע עדתי וסבלה מאי-שקט חברתי ומתפקוד לקוי של הממשלה. חולשת המדינה ואי יכולתו של צבא עיראק להתמודד מול כוחות "המדינה האסלאמית" היוו איום ממשי על שלמותה של עיראק, שחלקים גדולים בה נפלו לשליטת הארגון, ואיום קיומי זה דחף את סיסתאני לנקוט יוזמה לאחר שנים ארוכות של שתקנות פוליטית. למעשה, לסיסתאני ולחווזה היה תפקיד מפתח ביציאה למלחמה נגד "המדינה האסלאמית": בדרשת יום השישי שהועברה ב-13 ביוני 2014 נתן סיסתאני לגיטימציה לגיוס מתנדבים למלחמה למרות התנגדות הפרלמנט,[17] והכריז על ג'יהאד הגנתי נגד "המדינה האסלאמית" בשם הצדק והמוסר: סיסתאני טען כי המלחמה האזרחית בטרור היא מחויבות קולקטיבית של העם העיראקי, וקרא לכל מי שיכול לשאת נשק לצאת ולהגן על העם והמולדת. עשרות-אלפי נאמנים התאגדו לטובת הלחימה, ובעקבות דרשה זו נולדה מיליציית "אל-חשד א-שעבי" ("כוחות הגיוס העממי").[21]
גם תלמידים ואנשי-דת של החווזה בנג'ף ובכרבלא הצטרפו בהמוניהם למלחמה והתאגדו במיליציות צבאיות שהיו נאמנות לסיסתאני. אלו נשלחו לחזית הלחימה מול כוחות המדינה האסלאמית, ולעורף על-מנת להגן על המקומות הקדושים לשיעה, שם הם גם נמצאים כיום.[21] המיליציות לא היו רק כוח צבאי אלא גם פוליטי, כאשר אלו מביניהן שנתמכו על-ידי איראן היו החזקות ביותר. המיליציות קיבלו הכרה חוקית רשמית ב-2016, ועם ניצחון על "המדינה האסלאמית" חלקן אף הפכו למפלגות פוליטיות משפיעות ויצאו משליטת החווזה או הממשלה, בניגוד לכוונתו של סיסתאני להוביל לאחדות ולא לחיכוכים בין המיליציות.[22]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
