Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוּ שְׁה (בסינית מסורתית: 胡適, בפיניין: Hu Shi; 17 בדצמבר 1891 – 24 בפברואר 1962) היה פילוסוף סיני, סופר ודיפלומט. הוא זכה להכרה רחבה כתורם מרכזי לליברליזם הסיני ולרפורמת השפה כשהגן על השימוש בסינית כתובה. הוא היה בעל השפעה בתנועת הארבעה במאי. חו הוא אחד ממנהיגי התנועה לתרבות חדשה של סין, היה נשיא אוניברסיטת פקין, וב־1939 היה מועמד לפרס נובל לספרות. היה לו מגוון רחב של תחומי עניין - ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, ביקורת טקסטואלית ופדגוגיה.[1][2][3]
 | |||||
| לידה |
17 בדצמבר 1891 שאנגחאי, שושלת צ'ינג  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 בפברואר 1962 (בגיל 70) טאיפיי, טאיוואן | ||||
| שם לידה |
胡嗣穈 | ||||
| מדינה |
טאיוואן, הרפובליקה הסינית, שושלת צ'ינג | ||||
| מקום קבורה |
Hu Shih Park | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
קוומינטנג | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
|
הרצאות מסנג'ר (1945) | |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
חו נולד בשאנגחאי, למשפחה שמוצאה ממחוז אנחווי. האגדה המשפחתית מספרת כי אבותיו של חו היו צאצאיו של הקיסר האחרון של טאנג סין, שברח בתחפושת עם שר משפטים נאמן ב-907 לאנחווי ובסופו של דבר לקח את שמו כאילו היה בנו. בינואר 1904 סידרה משפחתו את נישואיו לגְ'יָאנְג דונְגְשְׂיוֹ', נערה אנאלפביתית בעלת רגליים קשורות, שהייתה מבוגרת ממנו בשנה. הנישואין התקיימו בדצמבר 1917. הוא קיבל את החינוך היסודי שלו בג'ישי ובשאנגחאי.
הוא הפך ל"מלומד לאומי" וקיבל מלגת לימודים. ב־16 באוגוסט 1910 הוא נשלח ללמוד חקלאות באוניברסיטת קורנל בארצות הברית. ב־1912 שינה את כיוון לימודיו לפילוסופיה ולספרות. לאחר קבלת התואר הראשון שלו, הלך ללמוד פילוסופיה במכללת המורים, אוניברסיטת קולומביה, שם הושפע מאוד מהפרופסור שלו, ג'ון דיואי. הוא הפך למתרגם של דיואי ותמך כל חייו ברעיונות של דיואי על שינוי אבולוציוני פרגמטי. הוא עזר לדיואי לקיים סדרת הרצאות ב-1919–1921 בסין. הו חזר להרצות באוניברסיטת בייג'ינג. במהלך כהונתו שם, קיבל תמיכה של צֶ'ן דוּשְׂיוֹ', עורך העיתון הנפוץ "הנוער החדש", וזכה לתשומת לב רבה והשפעה. הוא הפך עד מהרה לאחד האינטלקטואלים המובילים והמשפיעים בתנועת הארבעה במאי ואחר כך בתנועה לתרבות חדשה.
הוא עזב את כתב העת "הנוער החדש" בשנות העשרים והוציא לאור כמה עיתונים וכתבי עת פוליטיים עם חבריו. התרומה החשובה ביותר שלו הייתה קידום הסינית הספרותית שהחליפה את הסינית הקלאסית, והקלה על הקריאה לאנשים רגילים.[4] להחלפת השפה הייתה השפעה גדולה על התרבות הסינית – כפי שניסח זאת ג'ון פיירבנק, "עריצות הקלאסיקה נשברה".[5] עם זאת, הוא הקדיש אנרגיה רבה להשגת הרפורמות הלשוניות בתרבות המסורתית של סין במקום להסתמך על היבוא מהמערב. כפי שניסח זאת הביוגרף שלו, ג'רום גרידר, גישתו של חו ל"ציוויליזציה המיוחדת" של סין הייתה "ביקורתית לחלוטין אך לא בוז".[6] למשל, הוא תרם תרומה משמעותית למחקר הטקסטואלי של הרומן הקלאסי הסיני, הרומן של המאה ה-18 "חלום החדר האדום", כדרך לבניית אוצר המילים לשפה מתוקנת ומודרנית.[7][8]
הוא היה שגריר הרפובליקה של סין בארצות הברית בין השנים 1938–1942.[9] הוא נקרא חזרה לסין בספטמבר 1942 ושימש כנשיא של אוניברסיטת בייג'ינג, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת בייג'ינג הלאומית בין 1946 ו-1948. בשנת 1957 חו הפך לנשיא השלישי של האקדמיה סיניקה למדעים בטייפה, שם שהה עד מותו. הוא היה גם עורך של כתב עת מדעי שנסגר בסופו של דבר מאחר שהעביר ביקורת על צ'יאנג קאי שק.
הוא מת מהתקף לב בנאנקאנג, טייפה בגיל 70, ונקבר בפארק חו שה, סמוך לקמפוס אקדמיה סינקיה.
יצירותיו של חו נאסרו בסין הקומוניסטית, עד שפורסם מאמר משנת 1986, שכתב גִ'י שְׂייֵנְלִין, "כמה מילים על חו שה". המאמר הדגיש לא רק את הטעויות של חו, אלא גם את תרומתו לספרות הסינית המודרנית. מאמרו שכנע חוקרים רבים, וגרם להערכה מחודשת של התפתחות הספרות הסינית המודרנית ותפקידו של חו.[10]
בתקופתו בקולומביה, למד אצל ג'ון דיואי והפך לתומך נלהב של האסכולה הפרגמטית. לאחר שחזר לסין, טבע לראשונה את המילה פרגמטיות בסינית פשוטה.
אימוץ הפרגמטיות על ידי חו הוא למעשה ביטוי לרעיונותיו הפילוסופיים. לפני שפגש בעבודותיו של דיואי, כתב ביומנו כי הוא מחפש "פילוסופיה מעשית", במקום פילוסופיות עמוקות וסתומות להישרדות העם הסיני. במקום תאוריות מופשטות, הוא התעניין יותר במתודולוגיות.[11] הוא התייחס לפרגמטיות כמתודולוגיה מדעית לחקר הפילוסופיה. הוא העריץ את האוניברסליות של גישה מדעית כזו, משום שהאמין כי מתודולוגיה כזו חוצה את גבולות התרבות ולכן ניתן ליישמה בכל מקום, כולל סין בתקופתו. חו לא התעניין בתוכן הפילוסופיה של דיואי. כל מה שדאג לו היה השיטה, היחס והרוח המדעית.[12]
למעשה, חו ראה את כל האידאולוגיות והתאוריות המופשטות כהשערות הממתינות להיבדק. התוכן של האידאולוגיות, הוא האמין, מעוצב על ידי הרקע, הסביבה הפוליטית ואפילו האישיות של התאורטיקאי. לכן תאוריות אלה מוגבלות בזמניותן. רק הגישה והרוח של האידאולוגיה יכולים להיות מיושמים באופן אוניברסלי. לכן, הוא ביקר כל יישום דוגמטי של אידאולוגיה.
"יש לבחון כל תאוריה, אבל אפשר לראות בהן רק היפותזה, לא אמונה דוגמטית, אלא רק כמקור התייחסות, לא כאל חוקי דת, אלא רק ככלי מעורר השראה, לא כאמת מוחלטת שמפסיקה כל מחשבה ביקורתית נוספת, ורק בדרך זו יכולים אנשים לטפח אינטליגנציה יצירתית, להיות מסוגלים לפתור בעיות ספציפיות ולהשתחרר מהאמונות הטפלות של מילים מופשטות".[13]
בכל היצירות הספרותיות של חו, נוכחותה של הפרגמטיות הייתה שיטה מתמשכת. למעשה, הוא ראה את חייו כפרויקט עקבי של תרגול הרוח המדעית של הפרגמטיות, שכן המדע הוא גישה, אורח חיים שיש לחיות.
עבור חו, ספקנות ופרגמטיות הן בלתי ניתנות להפרדה. במסה שלו "היכרות עם המחשבות שלי", הוא טען שתומאס הנרי האקסלי הוא האדם, מלבד דיואי, שגם השפיע רבות על מחשבותיו.[14] האגנוסטיזם של האקסלי הוא התנאי המוקדם השלילי לפתרון הבעיות המעשיות לפרגמטיות של דיואי. שיטתו הגנטית של האקסלי בכתיבתו של חו הופכת ל"גישה היסטורית", גישה המבטיחה את עצמאותו האינטלקטואלית, המביאה גם לשחרור אינדיבידואלי ולחופש פוליטי.
חו הביא את השיטה המדעית ואת רוח הספקנות לתוך המחקר הטקסטואלי הסיני המסורתי, הניח את היסודות למחקרים עכשוויים על ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית.
בשנת 1919 פרסם חו את הכרך הראשון של "תולדות החלוקה של הפילוסופיה הסינית", שחציו האחרון לא נגמר מעולם. מאוחר יותר חוקרי ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, כולל פֶנְג יוּאוּלָאן ויוּ' יִינְגְשְׁה מסכימים כי העבודה של חו הייתה מהפכנית. צָאי יְוֵּ'אנְפֵּי, נשיא אוניברסיטת פקין, שבה הוא לימד באותה תקופה כתב את ההקדמה לספרו של חו, והצביע על תכונות מרכזיות שמאפיינות את עבודתו: מתודולוגיה ותקפות תאריכים, איחוד האסכולות השונות לרצף היסטורי והתחלתו עם קונפוציוס ולאו דזה. חו השתמש בכלים שווים בהשוואה בין הגישות הפילוסופיות השונות. וביצע את המחקרים בשיטתיות בסדר כרונולוגי שהציג את התפתחות התאוריות.
ללא ספק, הארגון של הפילוסופיה הסינית הקלאסית מחקה את ההיסטוריה הפילוסופית המערבית, אך השפעת המחקר הטקסטואלי מאז שושלת צ'ינג עדיין קיימת. מאחר שתוקפם של הטקסטים העתיקים הוטל בספק, ותוכנם סתום, החליט חו להשאיר אותם מחוץ לדיון שלו. למעשה, לפני פרסום ספרו הוא מונה להיות מרצה להיסטוריה של הפילוסופיה הסינית הקלאסית.[15]
בגישתו של חו לא ניתנה הערכה חיובית לקונפוציאניזם כפרדיגמה תוך התייחסות כמחשבות כפירה לאסכולות האחרות. במקום זאת, הוא הבחין בערכים פילוסופיים בתוך אסכולות אלה גם אם הן נחשבו כאנטי קונפוציאניות, כמו גישת המוהיזם. ב־1919 חשיבה כזאת הייתה פעולה מהפכנית בקרב אינטלקטואלים. יו ינגשי, היסטוריון טייוואני בולט של ההיסטוריה האינטלקטואלית, משבח את חו בכך שיצר פרדיגמה חדשה על פי תורתו של תומאס קון.[16]
למרות ההכרה באופיה המהפכני של יצירתו של חו, פנג יואולאן, מחבר תולדות הפילוסופיה הסינית, מבקר את חו על אימוץ מסגרת פרגמטית תמציתית. במקום לפרוש את ההיסטוריה של הפילוסופיה הסינית, חו ביקר את בתי הספר הללו מנקודת מבט פרגמטיסטית שגורמת לקורא להרגיש כאילו "הציוויליזציה הסינית כולה נמצאת לחלוטין במסלול הלא נכון".[17] פנג גם חולק על המאמץ הנרחב של חו לחקור את תוקפו של הטקסט כמשאב. פנג סבור כי כל עוד העבודה עצמה היא בעלת ערך פילוסופי, תוקפה אינו משמעותי.[18]
שלא כמו רבים מבני זמנו, שהצטרפו מאוחר יותר למחנה הסוציאליסטי, הליברליזם והדמוקרטיה היו האמונות הפוליטיות של חו לאורך כל חייו. הוא האמין בנחישות שהדמוקרטיה היא הכיוון שאליו הולכת ההיסטוריה העולמית, למרות הנוף הפוליטי המשתנה.[19][20] חו הגדיר את הדמוקרטיה כאורח חיים שבו הערך של כולם מוכר לכולם, ולכולם יש את החופש להתפתח, אורח חיים של אינדיבידואליזם.[21] עבור חו, הישג אישי אינו סותר את החברה. למעשה, הישג אינדיבידואלי תורם לקידמה החברתית הכללית, השונה כביכול מהאינדיבידואליות האנושית.[22] האינדיבידואליזם של חו הוא אורח חיים שבו אנשים הם עצמאיים ועם זאת חברתיים.[23]
הוא ראה תרומה אישית חיוני ומועילה למערכת הדמוקרטיה. ב"הדיון השני על בניין האומה והאוטוקרטיה", הוא מעיר כי מערכת אוטוקרטית זקוקה לאנשי מקצוע, בעוד הדמוקרטיה נשענת על חוכמת האנשים. כאשר חוויית החיים של אנשים שונים נפגשת, אין צורך בפוליטיקאי עילית לתיאום, ולכן הדמוקרטיה קלה לתמרון עם אנשים חסרי ניסיון פוליטי. הוא כינה את הדמוקרטיה "פוליטיקה נאיבית" מערכת פוליטית שיכולה לעזור לטפח את המשתתפים בה.
הוא גם השווה את הדמוקרטיה לחופש, שמתאפשר על ידי סובלנות. במערכת דמוקרטית, אנשים צריכים להיות חופשיים מכל רדיפה פוליטית, כמו גם מכל לחץ ציבורי. ב-1959, במאמר "סובלנות וחופש", הדגיש חו את חשיבות הסובלנות וטען ש"סובלנות היא הבסיס לחופש". בחברה דמוקרטית יש לסבול את קיומה של האופוזיציה. זכות המיעוט מכובדת ומוגנת. אסור לאנשים להרוס או להשתיק את האופוזיציה.[24]
חלק גדול ממחקרו של חו בשנותיו המאוחרות הוקדש למציאת שורשים סיניים לדמוקרטיה וליברליזם. חו טען כי הרוח הדמוקרטית תמיד נוכחת בתוך המסורת הסינית.[25] בין טענותיו נמנים: מבנה חברתי דמוקרטי בחוקי הירושה שוויון בין בנים. הזכות למרוד בעול משטרים מדכאים. ביקורת פנים-ממשלתית והמסורת הקונפוציאנית של ביקורת פוליטית.
בתחילת שנות החמישים, המפלגה הקומוניסטית הסינית פתחה במסע ביקורת על מחשבותיו של חו. בתגובה, פרסם חו מאמרים רבים, שנכתבו באנגלית, בהם תקף את הלגיטימיות הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית הסינית.[26]
ההתנגדות של חו למפלגה הקומוניסטית הסינית היא בעיקרה קונפליקט אידאולוגי. כתומך בפרגמטיזם, הוא האמין ששינויים חברתיים יכולים לקרות רק בהדרגה. מהפכה או כל אידאולוגיה שמתיימרת לפתור את הבעיות אחת ולתמיד אינה אפשרית. פרספקטיבה כזו הייתה קיימת בכתיבה המוקדמת שלו כמו בהבדל בין מושג ה"דיון" למושג "ויכוח". לעיתים קרובות הוא צטט את דבריו של ג'ון דיואי: "ההתקדמות היא לא עניין סיטונאי, אלא עבודה קמעונאית, שיש לקשור אותה ולהוציא לפועל". סכסוך אידאולוגי נוסף הוא האינדיבידואליזם שלו. חו מדגיש את זכותו של הפרט לחיות כעצמאי מהקולקטיב. לאדם יש זכות להתפתח בחופשיות ובאופן שונה, ללא הדיכוי הפוליטי בשם האחידות.
"הרצון לאחידות מוביל לדיכוי היוזמה האישית, לגמד את האישיות ואת המאמץ היצירתי, לחוסר סובלנות, לדיכוי ולעבדות, וגרוע מכל, לאי-יושר אינטלקטואלי ולצביעות מוסרית".[27]
להבדיל מהתפיסה ההיסטורית המרקסיסטית, תפיסת ההיסטוריה של חו היא פלורליסטית וייחודית. בכתב יד מאוחר יותר שכותרתו "קומוניזם, דמוקרטיה ודפוס תרבותי", הוא העלה שלושה טיעונים מההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית, במיוחד ממסורת הקונפוציאנים והדאואיסטים, כדי להילחם בשלטון הסמכותי של המפלגה הקומוניסטית הסינית:
לכן הוא טוען שהדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית הסינית לא רק "שאיננה היסטורית", אלא גם "לא סינית".
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
