ההתיישבות הבין-לאומית בשנגחאי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ההתיישבות הבין-לאומית בשאנגחאי (באנגלית: The Shanghai International Settlement), שמקורה במיזוג ב-1863 בין המובלעות הבריטיות ואמריקאים בשאנגחאי, שהיו אקס-טריטוריה זרה, שהתקיימה בזכות הסכמים עם אימפריית צ'ינג הגדולה עד 1941.
המובלעות הזרות הוקמו בעקבות התבוסה של צבא הקיסר לצבא הבריטי במלחמת האופיום הראשונה (1839-1842). על פי תנאי ההסכם של "חוזה נאנקינג", חמישה נמלים סיניים, כולל שאנגחאי, נפתחו לסוחרים זרים מאירופה. מטרתם הייתה לשבור את המונופול שהחזיק אז הנמל הדרומי של קנטון (Guangzhou). הבריטים הקימו גם בסיס בהונג קונג בחוזה נרחב. המעורבות האמריקנית והצרפתית עקבה אחר הבריטים, ומובלעותיהם הוקמו מצפון ומדרום, בהתאמה, לאזור הבריטי.
בניגוד למושבות של הונג קונג ומקאו, שבהן בריטניה ופורטוגל נהנו מריבונות מלאה לצמיתות, האזורים הזרים בסין נשארו בריבונות הסינית. בשנת 1854, יצרו שלוש מדינות את ״המועצה העירונית של שאנגחאי״ ששירתה את כל האינטרסים שלהם, אבל ב-1862, הצרפתים יצאו מהסדר ניהולי זה. בשנה שלאחר מכן התאחדו הבריטים והאמריקאים באופן רשמי ויצרו את ״המובלעת הבינלאומית בשאנגחאי״. מעצמות זרות נוספות התקשרו באמנות עם סין, ואזרחיהן הפכו לחלק מניהול האזור הבינלאומי. עם זאת תמיד נשאר האזור בפיקוח בריטי בעיקר עד המעורבות של יפן בשנות השלושים המאוחרות.
ההתיישבות הבינלאומית הגיע לקיצה בדצמבר 1941, כאשר כוחות יפנים פרצו למובלעת בעקבות ההתקפה בפרל הארבור. בתחילת 1943, אמנה חדשה שנחתמה על ידי הממשלה הרפובליקנית של ציאנג קאי-שק שמה קץ רשמי להרשאות האקסטריטוריאלי של האמריקאים והבריטים. מאוחר יותר ויתרו הצרפתים על זכויותיהם בהסכם נפרד משנת 1946.[1]