![cover image](https://wikiwandv2-19431.kxcdn.com/_next/image?url=https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/b/b9/LTP_exemplar.jpg/640px-LTP_exemplar.jpg&w=640&q=50)
הגברה סינפטית ארוכת-טווח
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
במדעי המוח, הגברה סינפטית ארוכת-טווח (באנגלית: long-term potentiation, LTP) היא תופעה מוחית שמתרחשת בין תאי עצב (נוירונים). התופעה מתייחסת לחיזוק עוצמת הסינפסה שבין שני תאי עצב לאחר הפעלתם. התופעה מתרחשת כאשר ישנה הפעלה חוזרת של הסינפסה בין נוירון פרה-סינפטי ונוירון פוסט-סינפטי אשר מאפשרת את חיזוק הקשר והיעילות בין הנוירונים השונים.
בתחילה, התופעה נמצאה ונחקרה בסינפסות של המעביר העצבי גלוטמט בין אזורי מוח קדמיים לבין ההיפוקמפוס. החוקרים בתחום הראו את השפעת החיזוק לאורך זמן ממושך – משעות בודדות ועד שבועות וחודשים. התופעה נחקרה ונמצאה במקומות נוספים, כמו למשל הקשר שבין הנאו-קורטקס לחלקים בחוט השדרה. התופעה נחקרת במגוון רב של בעלי חיים שונים מעכברים ועד קופים, כמו גם בבני אדם[1][2].
בבסיס היכולת להגברה ארוכת-טווח עומדת יכולת הגמישות הסינפטית של המוח. גמישות סינפטית מתארת את היכולת של סינפסות כימיות להשתנות. אחת מאפשרויות השינוי היא חיזוק, כפי שקורה בהגברה ארוכת-טווח[3]. התופעה ההפוכה להגברה ארוכת-טווח, דיכוי ארוך-טווח, היא היחלשות הקשר בין שתי סינפסות לאורך זמן. התופעה יכולה להתרחש כאשר הפעלתם של שני נוירונים מסוימים אינה מתרחשת כבעבר[4].
תופעת ההגברה ארוכת-הטווח התגלתה לראשונה בשנת 1966 בהיפוקמפוס של עכברים[5]. מאז ועד היום נעשו מאות מחקרים בתחום. התחום העיקרי בו נחקרת התופעה הוא תהליכי למידה וזיכרון. ההנחה הרווחת היא שזיכרונות מקודדים על ידי שינויים בחוזק הסינפסה[6][7]. ההיפוקמפוס הוא אזור קריטי לתהליכי למידה, והגברה ארוכת-טווח באזור זה מצביעה על התרחשות של תהליכי זיכרון. בנוסף, התחום נחקר בהקשרים רחבים דוגמת השפעת לחץ, גיל ומחלות קליניות שונות (כמו אלצהיימר) על האלמנטים השונים הלוקחים חלק בהגברה ארוכת-הטווח[8].
![Thumb image](http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/b/b9/LTP_exemplar.jpg/640px-LTP_exemplar.jpg)