האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (CEDAW)
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW) נכנסה לתוקף בשנת 1981 במטרה ליצור שוויון מגדרי במישורים רבים וביניהם חלוקת התפקידים בתא המשפחתי, בחיים הציבוריים ובקריירה. האמנה מקדמת מטרה זו על ידי חקיקת פנים בקרב המדינות החברות, המוקיעה אפליה, אך מותירה אפליה מתקנת על מנת להביא למצב של שוויון מגדרי.
האמנה לביעור כל הצורות של האפליה נגד נשים נוסחה על ידי וועדת האו"ם למעמד האישה שהוקמה בשנת 1946 במטרה לפקח על מצבן של הנשים ועל זכויותיהן. כתב האמנה אומץ בקרב האומות המאוחדות ב-18 בדצמבר 1979 ונכנס לתוקף ב-3 בספטמבר 1981, וקרוב למאה מדינות חתמו עליו. עד היום חתמו על האמנה כ-189 מדינות, מה שהופך אותה לאחת האמנות המאושררות ביותר. הרצון לאשרר את האמנה נובע בין היתר מכך שמיגור אפליה מגדרית מעיד על המדינה כנאורה.[1] ישראל הצטרפה בנובמבר 1991, ואילו הרשות הפלסטינית הצטרפה באפריל 2014. המדינה האחרונה שהצטרפה לאמנה היא סודאן (אפריל, 2015). יש לציין כי רוב המדינות שלא אשררו את האמנה הן מדינות מוסלמיות כמו גם ארצות הברית.[2]
עם הקמת האו"ם ב-1945, היה נדרש שיש לטפל בנפרד בזכויות נשים, ולא כחלק מהטיפול בנוגע לאמנה בדבר זכויות האדם. כך הוקמה ה-CWA, וועדת האו"ם לענייני נשים. כחלק מפעילותה קידמה הוועדה את ההצהרה בדבר ביעור אפליית נשים בשנת 1967, וקידמה את "שנת האישה הבין-לאומית" שחלה ב-1975. ב-1979, קידמה הוועדה את כנס הנשים הבין-לאומי במקסיקו, שבסופו פורסמה הטיוטה לאמנה הנוכחית (CEDAW) שקיבלה תוקף ב-1981.[3]
מטרת האמנה היא לקדם שוויון מגדרי בכל המישורים, תוך יצירת סדר כלכלי בין-לאומי חדש שיתרום באופן משמעותי לקידום השוויון בין גברים ונשים, בתא המשפחתי, בחיים הציבוריים ובקריירה. ראשית, האמנה באה לתת מענה לחשש המדינות החברות שהאמנות הקיימות לא יהוו מענה מספק לאכיפת זכויות נשים ולמיגור האפליה המגדרית. שנית, ליצור הכרה מלאה בתרומתן של נשים לרווחת המשפחה ולפיתוח החברה תוך יצירת שינוי חברתי בדבר חלוקת התפקידים המסורתית בתא המשפחתי וזאת על מנת להשיג שוויון מלא בחלוקת האחריות בין נשים וגברים בתא המשפחתי ככלל ובגידול הילדים בפרט.[4] החשיבות המהותית באמנה היא שהאמנה יוצרת מחויבות לא רק בין המדינה החברה כלפי הקהילה הבינ"ל, אלא גם בין המדינה החברה כלפי האזרחים שלה.[5] הפרק הראשון לאמנה שמהווה את החידוש העיקרי, מחייב את המדינות לנקוט בצעדים אקטיביים לתיקון הפערים בין נשים וגברים. לדוגמה, סעיפים 4 ו-5 לאמנה מכירים באפליה מתקנת באופן זמני עד להגעה למצב של שוויון בין המגדרים ומיגור הסטראוטיפים והסטיגמות כנגד נשים.[6]
סעיף 17 לאמנה מקים ועדת מומחים לביטול אפליה נגד נשים, שתהיה מורכבת מעשרים ושלושה מומחים אשר ייבחרו על ידי המדינות החברות לתקופה של ארבע שנים, תוך התייחסות לחלוקה גאוגרפית צודקת, ייצוג התרבויות השונות ושיטות המשפט העיקריות. הוועדה הוקמה לאחר שישה חודשים מיום כניסת האמנה לתוקף.[7] בוועדה חברות 23 מומחיות עצמאיות, כולל פרופ׳ דפנה הקר מישראל, שמחקרה מתמקד בפרספקטיבה מגדרית לדיני משפחה.[8] בעבר הייתה חברה בוועדה הפרופ' למשפטים רות הלפרין קדרי אשר מתמחה בדיני משפחה. סעיף 18 לאמנה מחייב את המדינות החברות להגיש דו"ח למזכיר הכללי של האו"ם לעיון הוועדה אודות האמצעים שנקטה המדינה לקידום האמנה ועל ההתפתחויות שנעשו שנה מהצטרפות המדינה לאמנה ואחת לכל ארבע שנים לפחות. כמו כן, הוועדה תדווח מדי שנה על פעילויותיה לעצרת הכללית ורשאית להגיש הערות והמלצות בנושא לעצרת הכללית. הוועדה מוסמכת להתכנס ככל שנדרש, באישור המדינות החברות. שכן, עד היום התכנסה הוועדה 53 פעמים, כשהמפגש האחרון היה בנובמבר 2017. במהלך הפגישות דנה הוועדה בדו"חות של המדינות החברות, ובוחנת את התקדמותן בהתאם לדרישות הוועדה. כמו כן, הוועדה קובעת נושאים ספציפיים בהם עליה לדון לקראת המושב הבא.[9] כמו כן, הוועדה מחויבת לדון בתביעות אשר מוגשות לה על ידי יחידים או קבוצות בגין הפרת זכויות המוגנות על ידי האמנה, ולבחון מקרים חמורים של הפרות שיטתיות של זכויות נשים. זאת רק באישור של המדינה המעורבת. הוועדה גם מגבשת הצעות כלליות והמלצות המופנות למדינות החברות.[10] פתרון מחלוקות בין מדינות שהן צד לאמנה מוסדר בסעיף 29 לאמנה. מדינות שלא הצליחו ליישב את המחלוקת במשא ומתן בנוגע לפירוש האמנה או החלתה, יפנו לבוררות, ובאם תוך שישה חודשים לא הגיעו להסכמה, רשאית אחת מהחברות להגיש תביעה ל-ICJ בהתאם לחוקת בית הדין. כמו כן, רשאיות מדינות חברות להסתייג מסעיף זה וכך עשתה ישראל.
על אף שיעור האשרור הגבוה של האמנה, CEDAW היא אמנת זכויות האדם שזכתה להכי הרבה הסתייגויות מצד מדינות, ברובן מוסלמיות, אשר האמנה סותרת את הדין הדתי שחל בהן, דבר המעלה תהיות בנוגע לאפקטיביות שלה. דוגמה לכך הוא חוק השריעה המוסלמי אשר סותר את ס' 9 (2) לאמנה, בדבר אזרחותם של ילדי האישה. אך ניתן לראות כי בשנים האחרונות חל שינוי במדינות מוסלמיות שונות כמו מצרים וירדן, אשר ביטלו את הסתייגותן מס' 9(2) לאמנה, ואף שינו את החוק הפנימי במדינותיהן.[11] סוגיה נוספת בעניין אשרור האמנה, היא אי האשרור של ממשלת ארצות הברית מזה יותר מעשרים שנים. בשנת 1980 הנשיא ג'ימי קרטר חתם על האמנה והעביר אותה לאישור הסנאט, שדן בסוגיית אשרור האמנה כבר מספר פעמים, אך לא הגיע ליישום האשרור וזאת משום שקיים חשש בקרב חלק מחברי הסנאט שהאמנה עלולה לפגוע בחקיקה הפנימית. הנשיא ברק אובמה, העלה שוב על סדר היום בקונגרס את חשיבות אשרור האמנה. בדיון ועדת המשנה לחוק וזכויות אדם של הסנאט שהתקיים ב-2010 הובעה תמיכה נוספת בהצטרפות לאמנה, אך הדבר לא בא לידי ביצוע. המתנגדים לאשרור האמנה טוענים כי החלת האמנה בארצות הברית עלולה לערער את ריבונות ארצות הברית ולהשפיע על התנהלות אזרחי ארצות הברית בכל הנוגע לפרטיות, חינוך, בריאות וזכויות הורים. מנגד, המצדדים באשרור האמנה טוענים כי אי האשרור אף פוגע בלגיטימיות ארצות הברית בטיפול בכל הנוגע לזכויות אדם, ואף בהיותה מעצמה מובילה בעולם[12].
בשנת 1991 אשררה ישראל את האמנה בשלוש הסתייגויות, אולם רק בשנת 1997 פרסמה ישראל את הדו"ח הראשון כמחויב באמנה. ישראל הצהירה על הסתייגויותיה בנוגע למספר סעיפים באמנה הנוגעים בדיני אישות ובכל הנוגע ליישוב מחלוקות העולות מהאמנה ובוררות תחת ה-ICJ. סעיף 7 לאמנה מגן על הזכות השווה של נשים לכהן בתפקידים ציבוריים ולקחת חלק בתפקידים המשפיעים על עיצוב החברה במדינה. ישראל הסתייגה מהסעיף בשל האיסור למנות נשים לתפקיד שיפוטי בבתי הדין הדתיים, מכיוון שמינוי זה אסור על- פי דיני העדות הדתיות בישראל. יש לציין שעל אף הסתייגות ספציפית זו הסעיף יושם ברובו ונשים לוקחות חלק באופן בולט בחיים הציבוריים בישראל, אך חוק שיווי זכויות האישה מוציא במפורש מתחום החלתו "מינוי רבנים ובעלי תפקידים שיפוטיים בבתי דין דתיים".[13] בנוסף הסתייגה ישראל מסעיף 16 לאמנה המחייב את החברות בה לבטל אפליה נגד נשים בכל הנוגע לענייני אישות – נישואין ומשפחה, וליצור שוויון מגדרי בתא המשפחתי. טענת ישראל בנוגע להסתייגותה מסעיף זה היא שבמידה ודיני המעמד האישי הדתיים מחייבים וסותרים את סעיף האמנה, אין לחייב את בתי הדין הדתיים לפעול על פי סעיף זה. כמו כן, ישראל הסתייגה מס"ק 1 לסעיף 29 לאמנה משום שאינה כפופה לכללי בית הדין הבין-לאומי לצדק.[14] לאחר הצטרפות ישראל לאמנה נחקקו חוקים בניסיון לקדם את מעמד האישה, לדוגמה חקיקת השכר השווה. אומנם, יישום חוק זה לא צלח, זאת עקב חוסר מודעות והיעדר מחויבות לתפיסות שוויוניות ופמיניסטיות של הציבור. מדובר בתופעה הרווחת בכל העולם, שכן, ישנו קושי ליישם רפורמות עקב דעות קדומות ואמונות המושרשות בציבור המציבות חסמים תרבותיים בפני קידומן של נשים.[15]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
