Loading AI tools
הוצאת ספרים של ספרות דתית יהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דפוס ראָם (בכתיב יידי; נהגה "רוֹם"; בכתב לטיני: Romm), המוכר יותר בשם דפוס והוצאת האלמנה והאחים ראָם (לפעמים גם סתם דפוס וילנה, וגם בכתיב וילנא, ווילנא או ווילנה), היה בית דפוס יהודי והוצאת ספרים שפעלו בווילנה מסוף המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20. הדפוס מפורסם בעיקר בזכות מהדורת התלמוד הבבלי שהוציא לאור בשנים תר"ם–תרמ"ו (1880–1886), המשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.
הדפוס נוסד ברישיון השלטונות הרוסים בידי ברוך בן יוסף ראָם מגליציה בשנת תקמ"ט (1789) בעיירה אזאר (יז'יורי) שליד גרודנו (הורודנא), והיה אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים בליטא. ב-1799 העביר ברוך ראָם את הדפוס לווילנה. הוא נפטר בתקס"ג (1803), והדפוס עבר לידי בנו, מנחם מן ראָם.
בשנת תקצ"ד (1834) החל להדפיס, ביחד עם המדפיס שמחה זימל מהורודנא, מהדורה חדשה של התלמוד הבבלי עם הרי"ף ומספר פירושים. הדפסת המהדורה גרמה לסכסוך קשה על הזכויות להדפסת התלמוד בין דפוס ראם בווילנה לדפוס סלאוויטא של משפחת שפירא, שהדפיס שנים מעטות קודם לכן מהדורה שלו של התלמוד. למעלה ממאה רבנים התערבו בסכסוך, והוא הסתיים רק כשאחד הפועלים של דפוס סלאוויטא נמצא תלוי (אם כי הוא התאבד מסיבות אחרות), והשלטונות הורו ב-1836 לסגור את כל בתי הדפוס בליטא וברוסיה הלבנה מלבד דפוס ראם ודפוס נוסף בז'יטומיר.
מנחם מן ראם נפטר בראשית שנת תר"ב (1841), ובאותה שנה נשרף בית הדפוס. את הדפוס ניהלו מאז בנו - יוסף ראובן ראָם, ובנו דוד ראם. יוסף ראובן נפטר בשנת תרי"ח (1858), ובנו דוד נפטר בתר"ך (1860) בדרכו מסנקט פטרבורג, שם דאג לשמירת המונופול על הדפוס העברי בידיו. עם מותו עבר בית הדפוס לידי אלמנתו דבורה[1] ושני אחייניה חיים יעקב ומנחם גבריאל, בניו של יוסף ראובן ראם, והחל מ-1863 נודע הדפוס בשם דפוס האלמנה והאחים ראם וגם "הוצאת בני ראם"[2]. דבורה ראם, ששימשה כמנהלת הכללית של בית הדפוס וההוצאה לאור (וכונתה "הנגידה"), גייסה את הסופר שמואל שרגא פייגנזון ('שפ"ן הסופר'; 1838–1932) שישמש כמנהל מקצועי של בית הדפוס. המונופול על ההדפסה אבד אחרי מותו של דוד ראם, ובתי דפוס עבריים נוספים נפתחו ברחבי האימפריה הרוסית.
דפוס ראם הדפיס עוד ספרי קודש רבים נוספים, בהם תלמוד ירושלמי, מדרש רבה, סידורי תפילה, משניות, עין יעקב, ספר התניא ועוד. מלבד זאת הדפיס גם ספרי חול וספרי משכילים, כגון הרומנים העבריים של אברהם מאפו ותרגומיו של קלמן שולמאן[3]. בשנת 1868 הכריזה ההוצאה שעד אז הדפיסה כמעט רק ספרים עתיקים על שינוי במדיניות והקדשת מכונת דפוס אחת לספרים של מחברים בני הזמן[4]. בשנת 1875 מנה הקטלוג של האחים ראם כ-300 כותרים בהוצאת בית הדפוס ועוד כמאה כותרים של מדפיסים אחרים[2].
צאצאיה של האלמנה דבורה ראם איבדו עניין בניהול בית הדפוס, ובית הדפוס נקלע לקשיים כלכליים. להצלת בית הדפוס נחלץ הברון דוד גינצבורג מפטרבורג, שהיה בעצמו מלומד בענייני יהדות. אלא שהברון נפטר ואלמנתו לא יכולה הייתה להמשיך ולהחזיק בבית הדפוס שלא נשא רווחים. פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גרם כמעט לסגירתו של בית הדפוס. בהשתדלותו של הרב של פטרבורג, ד"ר משה אלעזר אייזנשטדט, בית הדפוס נקנה על ידי שני אנשים אמידים שנחלצו להציל את בית הדפוס בגלל חשיבותו, נח גורדון וחיים כהן. בית הדפוס שינה שוב את שמו ל-חברת מניות להדפסת ספרים והוצאתם "ראם". לבקשת נח גורדון, בשנת 1920 נטל בן דודו, מאתוס רפופורט, את ניהול בית הדפוס לידיו וגם הפך לאחד הבעלים, כאשר בין בעלי המניות גם משפחת כהן. הוא ניהל את בית הדפוס במשך 20 שנה. בליל 7 ביולי 1941, ימים ספורים לאחר פלישת הגרמנים לווילנה, נלקח רפופורט באישון לילה מביתו ונרצח על ידי הנאצים. כך הגיע לקצו גם בית הדפוס היהודי הגדול בעולם. עם תום מלחמת העולם השנייה הבניין הולאם ושימש כבית דפוס רשמי עד לראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 אך ללא זיקה ליהדות.
לאורך שנות פעילותו העסיק בית הדפוס כמגיהים שורה של תלמידי חכמים ומדקדקים, בהם הרב אברהם קרצ׳מר, בן אחותו של הרב שלמה (שליימלה) הכהן, הסופר המשכיל מרדכי פלונגיאן (סבו של משה בילינסון), שעבד בו במשך שלוש עשרה שנותיו האחרונות,[5] ואשר זליג איטיגין[6] (חותנו של אמיל פוירשטיין).[7]
הדפסת המהדורה הראשונה של התלמוד הסתיימה בשנת תרי"ד (1854); בכרכים הראשונים מצוין מקום ההוצאה "ווילנא והוראדנא", ובכרכים שנדפסו בווילנה, מ-1837 ואילך, מצוין רק "ווילנא". מהדורה שנייה נדפסה בשנים תרי"ח-תרכ"ו (1858–1866). בשנים תר"ם–תרמ"ו (1880–1886) הדפיס דפוס ראם מהדורה שלישית מפוארת של התלמוד עם למעלה ממאה מפרשים. במהדורה זו נקבעה התפיסה שנוסח התלמוד צריך להיות מדויק ומבוסס על מקורות קדומים. ב"אחרית דבר" המובאת בסוף עשרים הכרכים של התלמוד, במסכת נידה (תרמ"ו), מספר שפ"ן הסופר כיצד שלחו שליחים לספריות ברחבי אירופה, ובהן ספריית הוותיקן והספרייה הבודליאנית באוקספורד, כדי להעתיק ספרי קדמונים מכתבי יד ונוסחאות מדויקות. הם נסתייעו ברבים מאנשי חכמת ישראל, בהם רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים", שלמה בובר, יעקב ספיר ואחרים לשם בירור הנוסח המדויק של התלמוד ומפרשיו. בסוף כל כרך הוסיפו חידושים ופירושים של רבנים ראשונים ואחרונים, בהם חידושים רבים של רבני וילנה מן הדור ההוא, כגון חידושי הרב שמואל שטראשון, שהיה סבם של האלמנה דבורה ראם (לבית הרכבי) ושל אחותה גיטל אשת ר' מנחם גבריאל ראם, עם הגהות בנו מתתיהו שטראשון.
מהדורת התלמוד של דפוס וילנא נשארה עד היום המהדורה הכמעט בלעדית של התלמוד, ובמקומות רבים התקבעה על ידי הלומדים כמקודשת[8].
המשורר הפרטיזן אברהם סוצקבר, איש "וילנה הצעירה", כתב ב-12 בספטמבר 1943 שיר בשם "די בליינע פּלאטן פון ראָמס דרוקעריי" (יידיש: "לוחות העופרת של דפוס ראם"), שבו הוא מתאר איך בגטו וילנה מתיכים חברי המחתרת את לוחות הדפוס של ש"ס וילנא כדי לייצר כדורים למרד.[10]
בשיר הוא מבין כי "מיר, טרוימער, באדארפן איצט ווערן סאָלדאטן / און שמעלצן אויף קוילן דעם גייסט פון דעם בליי" (אנו, החולמים, עלינו כעת להיעשות לחיילים / ולהתיך לכדורים את רוחה של העופרת).[11] אירוע זה לקוח מדמיונו של המשורר.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.