ג'ים מוריסון

ג'ים מוריסון
**Jim Morrison**
לידה	8 בדצמבר 1943; מלבורן, פלורידה, ארצות הברית
פטירה	3 ביולי 1971 (בגיל 27); בית הקברות פר לשז,פריז, צרפת
מקום קבורה	קבר ג'ים מוריסון
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1965–1971 (כ־6 שנים)
מקום לימודים	קולג' סיינט פיטרסברג, אוניברסיטת המדינה של פלורידה, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, בית הספר לתאטרון, סרטים וטלוויזיה של UCLA, Alameda High School, חטיבת הביניים ג'ורג' וושינגטון
זרם	פסיכדליה
סוגה	רוק; הארד רוק; רוק פסיכדלי; רוק קל; פואמה
סוג קול	בריטון
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	כלי מקלדת, מפוחית פה, מאראקס, כלי הקשה
חברת תקליטים	אלקטרה רקורדס
שיתופי פעולה בולטים	הדלתות
בן או בת זוג	פמלה קורסון (30 בספטמבר 1967–3 ביולי 1971) ; פמלה קורסון (1965–30 בספטמבר 1967)
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ג'יימס דאגלס מוריסון (באנגלית: James Douglas Morrison;‏ 8 בדצמבר 1943 – 3 ביולי 1971) היה מוזיקאי, משורר, זמר, סופר ובמאי קולנוע אמריקאי. מוריסון ידוע בעיקר כסולן וככותב השירים העיקרי של להקת "הדלתות". בזכות יכולות הכתיבה שלו, התנהגותו ואישיותו הפרועה ויוצאת הדופן והכריזמה שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהופעותיו במסגרת הלהקה, נחשב מוריסון לאחד מהזמרים המשפיעים בתולדות המוזיקה בכלל והרוק בפרט.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

מוריסון דורג במקום ה-47 ברשימת 100 הזמרים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון^[1] ובמקום ה-12 ברשימה דומה של אתר בילבורד.^[2]

בשנות ה-70 התמכר מוריסון לאלכוהול אשר השפיע על התנהלותו ועל ביצועיו בהופעות. הוא מת בפריז ביולי 1971, כשהוא בן 27 בלבד, ככל הנראה בשל מנת יתר של הרואין אשר הובילה לאי ספיקת לב.

ביוגרפיה

נעוריו

Thumb — מוריסון נעצר בטלהסי, פלורידה, לאחר מתיחה שביצע בהיותו שיכור במשחק פוטבול

מוריסון נולד במלבורן, פלורידה שבארצות הברית לקלרה וירג'יניה ולג'ורג' מוריסון, קצין בכיר בצי האמריקאי, ולהם נולדו שני ילדים נוספים (קטנים מג'ים): אנה רובין ואנדרו לי. לפי הנטען, בגיל ארבע חזה מוריסון בתאונת דרכים קשה במדבר, בה היו מעורבים משפחה של אינדיאנים. מוריסון, אשר טען כי לאירוע זה הייתה השפעה גדולה על חייו, התייחס לתאונה פעמים רבות בראיונות, כמו גם בשיריו, דוגמת "Peace Frog", מאלבום האולפן החמישי של הלהקה "Morrison Hotel" משנת 1970, וכן "Dawn's Highway" ו-"Ghost Song" מאלבומם האולפן התשיעי והאחרון של הלהקה, "An American Prayer", שיצא בשנת 1978, לאחר מותו של מוריסון.

בילדותו, נדדו ג'ים ומשפחתו ברחבי המדינה עקב משרתו הצבאית של אביו. בשל כך למד מוריסון בבתי ספר שונים, בהתאם למקום בו הוצב באותו זמן אביו. ביוני 1961 סיים את לימודיו בתיכון וירג'יניה.

אחד מתחביביו הבולטים של מוריסון, כבר בתקופת נעוריו, היה קריאת ספרי פילוסופיה ושירה. מבין כל ההוגים שקרא הוא הושפע בעיקר מכתביו של ניטשה, דוגמת "הולדת הטרגדיה", מעבודותיו של הפילוסוף היווני פלוטרכוס, כמו גם משיריו של המשורר הצרפתי ארתור רמבו, אשר לו השפעה על סגנון הכתיבה בשיריו הקצרים של מוריסון. בנוסף, הושפע מוריסון רבות מכתביהם של ההוגים האקזיסטנציאליים, אך עיקר חיבתו והתבטאותו של מוריסון בכתביו מתכתבת עם רעיונות ניטשיאניים, וסגנון כתיבתו הוא ציורי וכאוטי באופן אשר מזכיר את זה של ניטשה עצמו.

מוריסון מרבה בשיריו השונים להתכתב עם הגותו של ניטשה ולהציג את אותם רעיונות ניטשיאניים מתוך האינטרפטציה שלו כלפיהם. דוגמאות לשירים כאלו, אשר מושפעים באופן ישיר מניטשה כפילוסוף וכאדם הם "The End" שמתכתב עם רעיון האינסופיות הניטשיאני והמוות, "Horse Latitudes" אשר מתכתב עם סיפור התמוטטותו של ניטשה עקב ראיית התעללות בסוס, וכמו כן שירים כמו "When the Music's Over" ו-"Celebration Of The Lizard King"

"The Changeling" ועוד רבים אחרים, שעוסקים בניהליזם ומשמעות אל מול חווית המוות אשר מוזכרת באופן שזור ברוב השירים שמוריסון כתב, ואף מתכתבים עם רעיון ה"על אדם". נוסף לכך, מוריסון נהג פעמים רבות במהלך ההופעות של הלהקה, להתעמת עם הקהל, ואף צרח עליו להתעורר, (כמו בשיר ""Celebration of the Lizard" שבו מוריסון באמצע השיר צורח wake up.) מוריסון גירה את הקהל במהלך ההופעות, והופעותיהם של הדלתות נטו להיות לא קונבנציונליות ביחס ללהקות אחרות.

לאחר סיום לימודיו התיכוניים עבר מוריסון להתגורר עם סבו וסבתו בפלורידה, שם לקח קורסים בקולג' פטרסבורג ובשנת 1962 עבר לאוניברסיטת פלורידה סטייט, שם החל ללמוד קולנוע, תחום אליו נמשך כבר מילדותו. בינואר 1964 עבר ללוס אנג'לס, קליפורניה ללמוד קולנוע וצילום באוניברסיטת UCLA, וסיים את לימודי התואר בשנת 1966.

הדלתות

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת UCLA בקיץ 1965, החל מוריסון לנהל אורח חיים בוהמייני כשהוא התגורר תקופה מסוימת על גג בניין בו התגורר חברו מתקופת הלימודים באוניברסיטה דניאל ג'קובס. במהלך תקופה זו כתב מוריסון רבים משיריה המוקדמים של להקת "הדורז", בניהם "Hello, I Love You" ו-"Moonlight Drive". על פי מנזרק, התקיים מוריסון מאכילת שעועית משומרת ומצריכת LSD למשך מספר חודשים.

במהלך אותו קיץ, החלו מוריסון וחברו מתקופת האוניברסיטה, רי מנזרק, לכתוב שירים ביחד לאחר שמנזרק, נגן קלידים ובסיסט מחונן, גילה את כישרון השירה המיוחד של מוריסון. אליהם הצטרפו בהמשך המתופף ג'ון דנסמור, וחברו הגיטריסט רובי קריגר, שאותם פגשו בחוג מדיטציה. הרביעייה נקראה "הדלתות", על שם ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התודעה". את שם הספר אימץ האקסלי מוויליאם בלייק שכתב "כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם, אינסופיים."

ב-1967 החלו הדלתות לנגן במועדונים בקליפורניה, ביניהם הויסקי אה גוגו, ומעט אחר כך הוציאו את אלבומם הראשון, "The Doors", שזכה להצלחה רבה.

קלות הדעת של חברי הלהקה, ובעיקר מוריסון והצריכה הרבה שלו של אלכוהול וסמים, הביאה את הלהקה לצרות, וב-1969 הועמד מוריסון למשפט במיאמי, בעקבות תקרית בה חשף, לכאורה, את איבר מינו מול קהל מעריצים בהופעה. המשפט גבה מהלהקה סכום כסף גדול, והיה צעד ראשון בדרך להתפרקותה. בראשית שנות השבעים נטש מוריסון את הלהקה, ונסע לפריז להתייחד עם חברתו.

מוריסון ראה עצמו כמשורר אמריקני והרבה לכתוב פואמות. ובשלבים מסוימים בקריירה שלו אף שאף להציג את עצמו באופן רציני יותר מהתדמית שהייתה לו כאליל רוק ונוער. על אף היותו של מוריסון שיכור באופן קבוע בהופעותיהם של הדלתות, במהלך ראיונותיה של הלהקה, מוריסון ושאר חבריי הלהקה לקחו את עצמם באופן מאוד רציני ונהגו לספק לכתבים תשובות לא קונבנציונליות, הלהקה פעמים רבות הסתייגה מהיותה להקה והציגה את עצמה כהרכב אשר תפקידו הוא לגרות את המחשבה של השומע, בנוסף מוריסון עצמו הוצג פעמים רבות על ידי הלהקה כ"שאמן" ובשירים רבים של הדלתות במהלך ההופעות מוריסון מילא מוריסון את תפקיד זה ונהג להמחיז את שיריו, בצורה פיזית עם גופו באופן כזה שמתכתב עם התפיסה האומנותית של ניטשה בנוגע לתרבות וכאוס, ועם המחזות ביוון העתיקה, שנהגו לשלב תנועה ומשחק במקביל לשירים, כחלק מהערבוב שבין כאוס לסדר.

דוגמה מובהקת לשיר שכזה היא "the unknown soldier" שבמהלכו, מוריסון נהג להמחיז את עצמו חוטף כדור מן הגיטרה וליפול ארצה על הרצפה, ההמחזה הזו לקחה למעלה מדקה וחצי והייתה שזורה באופן אינטגרלי בשיר במקביל לאינסטורמנט מקביל ומתאים שליווה אותה.

מוריסון חיפש דרכים חדשות ליצור ולהתבטא ובתקופה בה להקתו המעיטה להופיע, במיוחד ב-1969, התפנה מוריסון להוציא, במהדורה מוגבלת, ספר שירים פרי עטו והרבה להקליט את עצמו קורא את שירתו. גם בשהותו בפריז ב-1971 לפני מותו, הקליט עצמו קורא שירה באולפן מקומי. שבע שנים לאחר מותו, הוציאה הלהקה את האלבום "תפילה אמריקנית" המבוסס על הקלטות אלה. מוריסון קורא שירה מלווה על ידי הדלתות מנגנים מוזיקה מקורית וקטעים נטולי שירה מהקלטות ישנות, האלבום זכה לביקורות מעורבות - היו כאלו שהיללו אותו על שם הוצאת כתביו של מוריסון אל האור תחת הרכב הדלתות, וכאלו שראו בפרסום ההקלטות התמסחרות מובהקת של הלקה וניצול ציני של מוריסון אשר בזמן שהיה חי, לא שזר את הפואמות בלהקה וזאת כדי להפריד את אותם כתבים ולהתבסס בתרבות כמשורר נפרד מהאדם שהיה כסולן הדלתות.

מותו

בחודש יוני 1971, מוריסון עבד יחד עם חבריו ללהקה על האלבום "L.A. Woman" כשבמקביל הקליט מוריסון מספר פואמות שכתב בליווי הפסנתרן לודוביקו אינוואנדי.

בתקופה זו, מוריסון היה מזוקן וכבד משקל וכן אלכוהוליסט. מנזרק נהג לספר כי הוא היה מעשן מריחואנה רוב הזמן. לאחר סיום העבודה על האלבום וסיום החוזה עם אלקטרה רקורדס, מוריסון הכריז בפני חבריו ללהקה ולמנזרק כי הוא מתכוון לעזוב לפריז, וכי בת זוגו פמלה קורסון כבר נמצאת שם כמה שבועות בדירה שכורה. חבריו ללהקה אהבו את הרעיון, אך לא ידעו מפי מוריסון לגבי זמן חזרתו מפריז.^[3] באותו הזמן, גילח מוריסון את זקנו והשיל מעט ממשקלו הכבד אך לא לפני שהתראיין לעיתונות וסיפר כי "להיות שמן זה יפה", מוריסון ניסה להתנער מתדמית הרוק סטאר שהייתה לו, והסתייג מן הרצון של המפיקים להציג את דמותו הצעירה הרזה וחסרת הזקן באלבומים המאוחרים, באלבומה האחרון של הלהקה, מוריסון מופיע עם זקן לראשונה לאחר התעקשות מצידו לא להתיישר לפי דרישת המפיצים ולהתגלח כדי להראות כמו האדם שהיה כשהלהקה הייתה בשיא דרכה.^[4]

קורסון ומוריסון היו בפריז למשך תקופה ארוכה של כחודש וג'ים התקשר לדנסמור בנוגע לרצונו העז לחזור, לנגן וליצור שירים^[3] כשבמקביל התעסק שוב בכתיבת פואמות וקטעי שירה. ב-3 ביולי 1971, מוריסון נמצא ללא רוח חיים באמבטיה בדירה בידי קורסון שהציעה לו קוקאין למורת רוחו של מוריסון שטען שזה גורם לו להיות חולה. ולאחר מכן, החלו לעלות שמועות וסיפורים בדויים על כך שמוריסון כבר איננו עד שמנזרק קיבל שיחת טלפון ממנהל הלהקה ביל סידונז שבישר על מותו של מוריסון. סידונז עזב לפריז והשתתף בלווייתו של מוריסון לצד קורסון. סיבת מותו של מוריסון נותרה במחלוקת עד היום מאחר שלא בוצעה בו נתיחה שלאחר המוות, אשר בצרפת לא נדרשה על פי חוק. אך סיבת המוות שנקבעה הייתה דום לב כתוצאה מהשימוש בקוקאין.^[3]

מוריסון היה בן 27 במותו, וכתוצאה מכך נכנס ל"מועדון 27".

אחרי מותו

אחד הכינויים איתו מזוהה מוריסון הוא "Lizard King" (מלך הלטאות), שמקורו במשפט: “I am the lizard king, I can do anything” המופיע בשיר "Celebration of the Lizard" ("חגיגת הלטאה"). משמעות הביטוי היא כחלק מן העלילה שבנה סביבו מוריסון בפואמה ובעקבות כינוי זה, הוענק שמו ללטאה קדמונית - Barbaturex morrisoni (אנ') (ברבטורקס מוריסוני), שחיה לפני כ-35 מיליון שנה במיאנמר וזוהתה במאובן בשנת 2013.^[5]

לאחר מותו, המשיכו חברי "הדלתות" ליצור אלבומים אינסטרומנטליים או שירה של רובי קרייגר וריי מנזרק: "Full Circle" ,"Other Voices" ו-"An American Prayer", שבנוי מקטעי שירה או דיבור של ג'ים מוריסון שהקליט כשהיה בפריז.

בת זוגו של מוריסון, פמלה קורסון נהגה להאשים את עצמה במותו של ג'ים מאחר שעודדה אותו להשתמש בקוקאין. קורסון מתה כשלוש שנים לאחר מותו של מוריסון ממנת יתר כשגם היא בת 27.