ג'יאנג צ'ינג

גִ'יאַנְג צִ'ינְג (במנדרינית: 江青;‏ 5 במרץ 1914 – 14 במאי 1991), אשר נודעה בכינוי מאדם מאו הייתה מהפכנית קומוניסטית סינית אשר נודעה עקב היותה רעייתו של מאו דזה דונג, נשיאה הראשון והמנהיג העליון של הרפובליקה העממית של סין. שימשה כראשת כנופיית הארבעה במהלך מהפכת התרבות בסין. עם עלייתו של דנג שיאופינג לכוח, כנופיית הארבעה הועמדה לדין על פועלה במהפכה ועל כן ג'יאנג, אשר כאמור הייתה בראש התנועה, התאבדה בתלייה.

הרפובליקה העממית של סין זהו שם סיני; שם המשפחה הוא ג'יאנג.

ג'יאנג צ'ינג
江青

ג'יאנג ב-1976
ג'יאנג ב-1976
לידה	5 במרץ 1914 שאנדונג, הרפובליקה הסינית הרפובליקה הסינית (1912–1928)
התאבדה	14 במאי 1991 (בגיל 77) בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
שם לידה	Lǐ Shūméng
מדינה	הרפובליקה הסינית, הרפובליקה העממית של סין
מקום קבורה	Beijing Futian Cemetery
השכלה	National Qingdao University
מפלגה	המפלגה הקומוניסטית של סין
בן זוג	מאו דזה דונג
רעיית המנהיג העליון של סין ה־1 1949–1976 (כ־27 שנים) תחת המנהיג העליון מאו דזה-דונג
חתימה

ביוגרפיה

ג'יאנג, שגודלה על ידי קרוביה, הפכה לחברה בלהקת תיאטרון בשנת 1929. פעילותה בארגון מורדים קומוניסטים אשר פעלו נגד ממשלת הקוומינטנג בשנת 1933 הובילה למעצרה. עם שחרורה נסעה לשאנגחאי. בעודה שם נעצרה שוב בשנת 1934 ועזבה לבייג'ינג לאחר שחרורה, אך מאוחר יותר חזרה לשאנגחאי, שם מילאה תפקידים מינוריים בחברת שמאל תחת שם הבמה החדש שלה, לאן פינג.

כאשר היפנים תקפו את שאנגחאי ב-1937, ג'יאנג נמלטה לבירה הלאומית הסינית הזמנית בצ'ונגצ'ינג, שם עבדה באולפן הסרטים המרכזי שבשליטת הממשלה עד אשר היא חצתה את הקווים הלאומניים. היא עברה דרך שיאן כדי להצטרף לכוחות הקומוניסטים בינאן והחלה להשתמש בשם ג'יאנג צ'ינג.

בהיותה מדריכה לדרמה באקדמיה לאמנות, היא פגשה את מאו בפעם הראשונה כשנשא הרצאה בבית הספר. הם נישאו בשנת 1939 (למעשה, היא הייתה אשתו הרביעית של מאו ולא השלישית כפי שנוהגים לציין; היו למאו נישואים סדירים בצעירותו אך מעולם לא הודה בכך^[1]).

הנישואין זכו לביקורת מצד חברי מפלגה רבים, במיוחד מכיוון שאשתו של מאו באותה העת, מן הנשים היחידות אשר שרדו את המצעד הארוך, אושפזה באותו הזמן במוסקבה, ברית המועצות. מנהיגי המפלגה לבסוף הסכימו עם הנישואים לאחר שהוסדר שעם הנישואים, ג'יאנג תישאר נקייה מפעילות פוליטית למשך 20 השנים הבאות.

לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949, ג'יאנג נותרה מחוץ לעיני הציבור למעט שימושה כמארחת של מאו עבור מבקרים זרים או ישיבות בוועדות תרבות שונות. אולם בשנת 1963, היא נעשתה פעילה יותר מבחינה פוליטית, והעניקה מזמנה למען העברת חסותה לתנועות תרבותיות למיניהן (כדוגמת אופרת בייג'ינג). תנועת הרפורמה התרבותית של ג'יאנג צמחה בהדרגה להתקפה ממושכת על רבים מאנשי התרבות והאינטלקטואלים המובילים בסין והגיעה לשיאה במהפכת התרבות שמשנת 1966 יצאה בפעולת טיהור פוליטי ענקית ברחבי המדינה.

ג'יאנג הגיעה לשיא כוחה והשפעתה בשנת 1966, וזכתה למוניטין בזכות נאומיה הלוהטים לכינוסים המוניים ומעורבותה בקבוצות המהפכה הצעירות הרדיקליות של המשמר האדום, בהם המשפיעה ביותר הייתה כנופיית הארבעה, אשר היא עצמה ייסדה וגם הנהיגה. היא הייתה מן האנשים הבודדים שמאו סמך עליו, ועל כן הפכה לסגנית ראש המהפכה התרבותית הראשונה ורכשה סמכויות מרחיקות לכת על חיי התרבות בסין. היא פיקחה על הדיכוי המוחלט של מגוון רחב של פעילויות תרבות מסורתיות במהלך עשור המהפכה. עם זאת, ככל שהלהט הראשוני של המהפכה דעך בסוף שנות השישים, כך גם ההשפעה של ג'יאנג. היא עלתה לכותרות מחדש בשנת 1974 כמנהיגת תרבות ודוברת המדיניות של מאו.

מאו מת ב-9 בספטמבר 1976, והרדיקלים במפלגה איבדו את התושייה עם עליית ממשל חדש, ממשל דנג שיאופינג. חודש לאחר מכן הופיעו כרזות קיר שתקפו את ג'יאנג ושלושת הרדיקלים הנוספים ב"כנופיית הארבעה", וההתקפות הלכו והתעצמו. ג'יאנג ושאר חברי כנופיית הארבעה נעצרו זמן קצר לאחר מכן. היא גורשה מהמפלגה הקומוניסטית בשנת 1977. בשנים 1980–1981 במשפטה הציבורי כחברה בכנופיית הארבעה, הואשמה ג'יאנג בהעלאת התסיסה האזרחית הנרחבת שאחזה בסין במהלך מהפכת התרבות, אך היא סירבה להודות באשמתה; במקום זאת, היא גינתה את בית המשפט ואת ראשי המדינה. היא קיבלה עונש מוות על תנאי, אך בשנת 1983 הוא הומר למאסר עולם. בעודה שם, התאבדה בתלייה.

ראו גם

• מאו דזה דונג
• המפלגה הקומוניסטית של סין
• מהפכת התרבות בסין

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יאנג צ'ינג בוויקישיתוף

• ג'יאנג צ'ינג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'יאנג צ'ינג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'יאנג צ'ינג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

1. ג'ונג צ'אנג, ג'ון הלידיי, מאו - הסיפור הבלתי נודע, פרק 1. על הסף בין עתיק למודרני (1893–1911)