Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פקעיות טעם הן אברונים המשמשים קולטני טעם והנמצאים על הלשון, החך הרך, ומכסה הגרון. בלשון אנושית ישנן כעשרת אלפים פקעיות טעם והם מקנות ללשון את חספוסה.[1] רוב פקעיות הטעם פזורות על גבי פטמיות המנקדות את הלשון.
שיוך | מערכות חישה, לשון |
---|---|
מיקום אנטומי | פטמת הטעם |
תיאור ב | האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (991) |
מזהים | |
לטינית (TA98) | caliculus gustatorius |
טרמינולוגיה אנטומיקה | A15.4.00.002 |
TA2 (2019) | 7037 |
טרמינולוגיה היסטולוגיקה | H3.04.01.0.02116 |
מזהה נרולוקס | birnlex_4101 |
FMA | 54825 |
קוד MeSH | A03.556.500.885.779 |
מזהה MeSH | D013650 |
מערכת השפה הרפואית המאוחדת | C0039337 |
על גבי הלשון פזורות פטמיות (אנ') מארבעה סוגים:
לכל פקעית טעם יש פתח זעיר שנתפתח לחלל הפה או הלוע, דרכו חודר לפקעית רוק בו מומסים חומרי הטעם השונים. (חומרים שלא מתמוססים במים הם חומרים חסרי טעם- הם לא מפעילים את קולטני הטעם). בכל פקעית כזו מצויים כ 100 עד 150 תאי קולטן המתמירים את חומרי הטעם השונים לשינוי במתח הממברנה.
מקובל היום לחלק את תאי הטעם הפקעיות לשלושה סוגים:
סוג מספר 1 - מהווים בערך מחצית מתאי הטעם בכל פקעית, ותפקידם לא ברור לחלוטין. הם מבטאים אנזימים וטרנספורטרים העסוקים בסילוק וויסות החומרים המופרשים מהסביבה החוץ-תאית, בדומה לתאי גליה. ייתכן והם מעורבים גם בהתמרה של הטעם המלוח.
סוג מספר 2 - מהווים כשליש מהתאים בפקעית. הם תאים גדולים יותר, ומבטאים קולטנים לטעמים מתוק, מר ואוממי, שהם כולם קולטנים המצומדים לחלבוני G. כל תא מסוג 2 מבטא קולטן אחד.
סוג מספר 3 - מהווים מיעוט התאים בפקעיות, ומתמירים את הטעם החמוץ באמצעות תעלות פרוטונים החדירות ליוני המימן שבחומצות.
בעבר היה נהוג לחשוב כי הפקעיות של כל טעם נמצאות באזור שונה בלשון. נטען למשל כי באזור מסוים בלשון חשים בטעמים מלוחים ובאחר במתוקים. טענה זו הוכחה כשגויה[3][4][5], אך עקבותיה הופיעו בספרי לימוד ומאמרים שונים לפחות עד שנת 2015.[6]
ככל הנראה מקורה של מחשבה שגויה זו בספר Sensation and Perceptions in the History of Experimental Psychology משנת 1942. המחבר, אדווין בורינג, פסיכולוג ניסויי מאוניברסיטת הרווארד, התייחס למחקר משנת 1901 של D. P. Hänig בו נמדד סף ההבחנה בטעמים שונים באזורים שונים ברחבי הלשון. המחקר מצא, לפי דיווחים סובייקטיביים של נחקרים, כי קיימות רגישויות שונות לטעמים בנקודות שונות על הלשון. בורינג חישב מתוך הנתונים הגולמיים את הרגישות לטעמים השונים בצורה מספרית והציג אותה גרפית בצורה שניתן היה להסיק ממנה כי לכל טעם יש אזור אחד בלבד הרגיש לו - לדוגמה, קדמת הלשון היא האזור היחיד הרגיש למתיקות. היסק זה שגוי מכיוון שההבדלים ברגישות שנמצאו באזורים השונים בלשון היו מבוססים על דיווחים סובייקטיביים ולא מוחלטים, והצגת המסקנות בצורה קטגורית הייתה מטעה.
הרעיון של "אזורי הטעם" זכה לפופולריות רבה, אולי בגלל פשטותו, על אף שניתן להפריכו בהתנסות עצמית. במאמר שפורסם ב-1974 הופיעו תוצאות ניסויים נוספים שאישרו קיום הבדלים בין האזורים השונים, אך מצאו שהבדלים אלה זניחים[7]. כיום ידוע כי חמשת הטעמים השונים מורגשים לא רק בכל הלשון, אלא גם באזורים אחרים של הפה[8].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.