ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל שהחל ב-19 בנובמבר 1977 ונמשך שלושה ימים, היה אירוע היסטורי, שהביא למפנה ביחסי ישראל–מצרים, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. נשיא מצרים אנואר סאדאת היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל. סאדאת נאם במליאת הכנסת ונפגש עם כל סיעות הכנסת^[1]. באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימה על הסכמי קמפ דייוויד, שסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-26 במרץ 1979. סאדאת זכה יחד עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שותפו לתהליך, בפרס נובל לשלום.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להרחיב את ההתייחסות להכנות המצריות, במיוחד למסע סאדאת לדמשק.

לפני מלחמת יום הכיפורים, בשנים 1971–1972, החלו גישושים בתיווך אמריקאי בין סאדאת לממשלתה של גולדה מאיר להסדרי ביניים ואף להחזרת סיני למצרים, אך המגעים לא הבשילו להסכם. ב-1972 הועבר לגולדה מאיר שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו סאדאת יסכים להיפגש עִמה. מאיר הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת.^[2]

מטרתו של סאדאת הייתה להחזיר למצרים בכל מחיר את חצי האי סיני שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. לשם כך עבר לסירוגין בין מדיניות של מלחמה ומדיניות שלום. יש הרואים את הצעד הראשון של מסעו של סאדאת לישראל כהמשך בלתי נפרד מתוצאות מלחמת יום הכיפורים, שבעיני העם המצרי הייתה ניצחון ותיקון העלבון שנבע מהתבוסה במלחמת ששת הימים. כמו כן, נבע צעדו של סאדאת ממשבר כלכלי חמור במצרים.^[^{דרוש מקור]}

בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שלח סאדאת מסרים פייסניים לגולדה מאיר באמצעות מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר ובהם אמר, בין השאר, "כשאני מדבר עכשיו על שלום של קבע בינינו, אני מתכוון לכך".^[3]

גיבוש ביקורו של סאדאת בישראל החל מבחינה מעשית עם התמנותו של משה דיין כשר החוץ בממשלת בגין הראשונה לאחר המהפך בשנת 1977. אז החלו מגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין. מגעים אלו הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית (שהיה אחראי להעריך את כוונות סאדאת ומשמעות פעולותיו), מהרמטכ"ל מוטה גור, ומשר הביטחון עזר ויצמן.

באוגוסט 1977 נפגש בגין עם צ'אושסקו ברומניה וביקש ממנו להעביר מסר לסאדאת ולאסד שישראל מעוניינת בכנות בשלום. צ'אושסקו אמר לבגין שסאדאת הסכים לעריכת פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים.

ב-4 בספטמבר טס דיין למרוקו בתחפושת כדי להיפגש עם מלך מרוקו חסן השני. הוא ביקש מן המלך לארגן פגישה עם סאדאת או עם סגנו חוסני מובארכ. ב-9 בספטמבר הגיעה תשובה חיובית.

ב-16 בספטמבר 1977, טס דיין בשנית למרוקו כדי להיפגש שם עם שליחו של סאדאת, סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי שלפני כן נפגש עם ראש המוסד יצחק חופי. לפי עדויות שונות, כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יוחזר למצרים בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת מאוד ייתכן שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. מנגד טוען העיתונאי דן פתיר שהיה יועץ התקשורת של מנחם בגין, לאחר שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין-תוהאמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת.

באוקטובר טס סאדאת לרומניה כדי להיפגש עם צ'אושסקו, וזה אמר לו כי התרשם לטובה מאישיותו של בגין ומיכולתו לקדם את השלום.

ב-9 בנובמבר 1977 הודיע סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם של הפרלמנט המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. סאדאת הכריז שם: ”אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם”.

הצהרתו של נשיא מצרים עוררה תגובות סוערות בעולם הערבי, בעיקר במדינות שהוגדרו מאוחר יותר כחזית הסירוב: סוריה, לוב, עיראק ואלג'יריה והביאה בהמשך לסילוקה של מצרים מהליגה הערבית. גם מבית נתקל הנשיא סאדאת בהתנגדות, שבאה לידי ביטוי בהתפטרות שר החוץ שלו איסמעיל פהמי.

למחרת הודעת סאדאת, אמר בגין לעיתונאים שהוא מברך על נכונותו של סאדאת לבוא לירושלים, אך דחה את הדרישה לנסיגה לקווי 1967. לשכתו פרסמה הודעה שאם סאדאת יחליט לבוא לירושלים הוא יתקבל בכל הכבוד הראוי לנשיא. בערב חזר בגין על דברים אלו בפני משלחת של הוועדה לשירותים צבאיים של בית הנבחרים האמריקני, שביקרה בישראל.

למחרת, ב-11 בנובמבר, ענה בגין בפנייה באנגלית לעם המצרי: ”הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם”, והזמין באופן רשמי את הנשיא סאדאת לבקר בירושלים.

ב-15 בנובמבר הודיע בגין בכנסת על הזמנה רשמית לנשיא סאדאת, ובאותו יום העביר לשגריר ארצות הברית בישראל סמואל לואיס העתק של מכתב ההזמנה שנשלח במברק לשגריר ארצות הברית בקהיר. העתק מן המכתב הועבר גם לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. שגריר ארצות הברית בקהיר מסר את מכתב ההזמנה לסאדאת מיד עם שובו של סאדאת מדמשק.

הסתרת המגעים החשאיים תרמה להתרעה של חטיבת המחקר שהעריכה כי ביקור סאדאת יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות ב-15 בנובמבר כי הביקור הוא תרמית שנועדה לכסות על התקפה מצרית. בעקבות זאת ספג נזיפה פומבית מפיו של שר הביטחון עזר ויצמן. מסמכים סודיים שבנוגע למגעים הסודיים עם מצרים פורסמו בארכיון המדינה רק בשנת 2012.^[4]

הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב 18 בנובמבר, יום לפני תחילת הביקור, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שהועברה לרשות מצרים במסגרת הסכמי הפסקת האש לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהתייעצות שכונסה, המליץ סגן ראש ממשלת ישראל יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולהמליץ לגייס מילואים, צעד שהיה מוביל, מטבע הדברים, למתיחות רבה ולביטול הביקור, אך בגין דחה את המלצתו.

ישראל כולה נערכה לביקור, שזכה לשם הקוד "מבצע שער". עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא אבטחו אותו.

במוצאי שבת 19 בנובמבר 1977, בשעה 20:06 בערב,^[5] נחת סאדאת בישראל והפך בכך למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור רשמי בישראל. בפמליה של סאדאת היו בין השאר, שר החוץ בוטרוס בוטרוס ראלי וד"ר מוסטפא ח'ליל, ראש מפלגתו של סאדאת, שמונה כעבור שנה על ידי סאדאת לראש ממשלת מצרים. בנתב"ג זכה סאדאת לקבלת פנים רשמית בטקס חגיגי, על אף ששתי המדינות היו עדיין, פורמלית, במצב של מלחמה. את פניו קיבלו נשיא מדינת ישראל אפרים קציר, ראש הממשלה בגין, שרי הממשלה וצמרת המדינה, ובהם גולדה מאיר שאותה שמח סאדאת לפגוש.

כ-3,000 עיתונאים, שדרנים ואנשי טלוויזיה הגיעו לישראל כדי לסקר את הביקור והטקס שודר בשידור חי בארצות הברית. מנמל התעופה נסע סאדאת לירושלים בחברת הנשיא אפרים קציר ועם בואם לירושלים נועדו בגין וסאדאת ביחידות לשיחה של כמה דקות.

למחרת ב-20 בנובמבר 1977, ביקר סאדאת במסגד אל-אקצא בירושלים, והשתתף בתפילת חג הקורבן וביקר גם בכנסיית הקבר. לאחר מכן ביקרו בגין וסאדאת ביד ושם ובהמשך נערכה סעודת עבודה קצרה.

אחר הצהריים נערכה הישיבה החגיגית במליאת הכנסת.

סאדאת נאם בכנסת בערבית ודיבר על החלטתו "ללכת לארץ היריב, כאשר עודנו במצב של מלחמה" ועל רצונו להרוס את חומות העוינות והחשד המפרידות בין העמים. הוא הבטיח לישראל שתוכל לחיות בקרב העולם הערבי בשלום ובביטחון. עם זאת הדגיש שלא בא לחתום על הסכם נפרד, אלא על שלום "צודק ויציב", שחייב להתבסס על העקרונות הידועים: נסיגת ישראל מן השטחים הכבושים, כולל ירושלים המזרחית, והקמת מדינה פלסטינית, בלי להזכיר את אש"ף.

בנאום התשובה של בגין הוא הביע הערכה לאומץ לבו של סאדאת ודיבר על רצונה של ישראל בשלום עם כל שכנותיה. הוא הזמין את הנשיא חאפז אל-אסד, את המלך חוסיין ו'דוברים אמתיים של ערביי ארץ ישראל' ללכת בדרכו של סאדאת ולבוא לשיחות שלום. הוא חזר על עמדותיה של ישראל שלא תוכל להיענות לתביעות מצרים, והציע המשך הדיונים על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. בסוף דבריו, ששוסעו כמה פעמים בקריאות ביניים של נציגי המפלגה הקומוניסטית רק"ח, אמר "זה יום מיוחד לבית-הנבחרים שלנו […] אשא תפילה, שאלוהי אבותינו המשותפים יתן בנו חכמת הלב הדרושה כדי התגבר על קשיים ומכשולים, על דברי הסתה ופגיעה; ובעזרת השם נגיע ליום המיוחל, שאליו כל עמנו מתפלל – השלום'.

לאחר מכן נאם גם ראש האופוזיציה שמעון פרס, שהדגיש את האחדות הלאומית בשעה זו ואת רצונם של כל חלקי הבית בשלום.

בערב נערכה ארוחת עבודה במלון. לאחר מכן התראיינו סאדאת ובגין אצל השדרנית הידועה ברברה וולטרס ונפגשו לשיחה נוספת בארבע עיניים.

למחרת ביום האחרון של הביקור ב-21 בנובמבר נועד סאדאת עם חברי סיעות הקואליציה והאופוזיציה בכנסת. בתשובה לדברי חברי הכנסת של הקואליציה, בהם גאולה כהן ומשה שמיר, אמר סאדאת שמוקד דיוניו בישראל הוא להבטיח שלא תהיה מלחמה נוספת ושיובטח ביטחונה של ישראל. לאחר מכן הופיעו בגין וסאדאת במסיבת עיתונאים^[6] ופורסמה הודעה משותפת לסיכום הביקור, שהשניים הסכימו בה על הצורך בהמשך הדו-שיח בין המדינות. בשעה ארבע אחר הצהריים המריא סאדאת לקהיר וזכה לקבלת פנים של גיבור.

בשל ביקורו זה זכה סאדאת להיבחר כאיש השנה של המגזין "טיים" באותה השנה (1977).

במאי 1979 ביקר הנשיא סאדאת בבאר שבע וכעבור 4 חודשים הגיע לנמל חיפה. ביכטה הנשיאותית 'אל חוריה' מלווה במשחתת 'אל- פאתאח' של הצי המצרי.

ב-6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד השנתי לציון הניצחון המצרי במלחמת יום כיפור, נרצח סאדאת. יש הטוענים כי אחד המניעים לרצח הוא הסכם השלום שחתם עם ישראל.^[^{דרוש מקור]}

ב-22 בנובמבר 2017 התקיים טקס חגיגי במשכן הנשיא בירושלים לציון 40 שנה לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים.^[7]