אי-סבילות ללקטוז
תסמונת שמתבטאת בחוסר באנזים לקטאז בגוף מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תסמונת שמתבטאת בחוסר באנזים לקטאז בגוף מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אי-סבילות ללקטוז היא תסמונת נפוצה המתאפיינת בתחושות אי-נעימות במערכת העיכול (שלשול, כאבי בטן, גזים או נפיחות הבטן) בעקבות צריכת לקטוז. ההסבר העיקרי לתחושות אלה הוא רמה נמוכה של האנזים לקטאז במעי הדק, כתוצאה מירידה בייצור האנזים אחרי גיל הילדות. ירידה זו, בשמה המדעי lactase non-persistence (לקטאז לא-מתמיד) או היפולקטזיה (hypolactasia), היא פנוטיפ (תכונה בעלת מקור גנטי) שכיח. בעלי פנוטיפ זה אינם מעכלים לקטוז בצורה מיטבית (במעי הדק), וכתוצאה מכך חלק מהלקטוז מגיע למעי הגס ומפורק בו על ידי חיידקים. עיכול חלקי זה מתקיים אצל רוב בני האדם בעולם, וככל הנראה אצל כל היונקים (שאינם צורכים חלב כבוגרים).
 | |
| מבנה הלקטוז | |
| תחום |
אנדוקרינולוגיה  |
|---|---|
| גורם |
אכילה, היעדר |
| גורמי סיכון |
גיל, אתניות |
| תסמינים |
כאב בטן, נפיחות, שלשול, נפיחה, קרקור בטן |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine | article/187249 |
| DiseasesDB | 7238 |
| MeSH | D007787 |
| MedlinePlus | 000276 |
| OMIM | 223100 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | E73 |
| ICD-11 |
5C61.6 |
  | |
בבני אדם זוהו מספר גנים שונים הגורמים לייצור לקטאז בכמויות גדולות גם בגיל מבוגר, ואצל בעלי גנים אלה אין כלל אי-סבילות ללקטוז. גנים אלה הם ככל הנראה תוצאה של מוטציות שאירעו בנפרד במספר מקומות בעולם. שכיחות הגנים האלה שונה בין אוכלוסיות שונות; היא גבוהה בעיקר בצפון אירופה, מזרח אפריקה, ובאוכלוסיות שמקורן באזורים אלה (כמו צפון אמריקה).
השוני הגנטי אינו מספק הסבר מלא לאי-סבילות ללקטוז. אנשים שעיכול הלקטוז שלהם מתבצע בחלקו במעי הגס לא בהכרח סובלים מתחושות אי-נעימות גם לאחר צריכה של מוצרי חלב. הסברים אחרים קושרים אי-סבילות ללקטוז עם הרגלי תזונה מקומיים, ומצביעים על כך שאוכלוסיות גדולות של מהגרים בארצות הברית אינן סובלות מאי-סבילות ללקטוז, אולי עקב צריכה מוגברת של מוצרי חלב גם מעבר לתקופת הילדות.
לקטוז הוא דו-סוכר, המצוי בחלב ובמוצרי חלב שונים, בכמויות משתנות.
עיכולו של הלקטוז מתבצע במעי הדק, בעזרת האנזים לקטאז, המפרק את הסוכר לקטוז למרכיביו, גלוקוז וגלקטוז. את שני חד הסוכרים האחרונים, הגוף כבר מסוגל לפרק בקלות רבה. אולם, מסתבר שרק לחלק מבני המין האנושי יש כמות מספקת של אותו אנזים מפרק, לקטאז. ברוב בני האדם הוא חסר במידה זו או אחרת, ואצלם הלקטוז ממשיך ועובר במערכת העיכול אל המעי הגס. בחלק זה של הגוף, הלקטוז מפורק על ידי חיידקים, כאשר תוצרי תהליך הפירוק הזה הם חומצה לקטית, גז מתאן וגז מימן. החומצה הלקטית הנוצרת בתהליך זה, כמו גם הלקטוז הבלתי מפורק, גורמים שניהם למעי, לספוח אליו יותר מים, דבר העלול לגרום לשלשול. שני התוצרים האחרים, המתאן והמימן, הם כאמור גזים, העלולים לגרום לנפיחות ולכאבי בטן.
הסימפטומים של אי-סבילות ללקטוז מופיעים לאחר צריכה של חלב ומוצרי חלב ונעלמים לאחר הפסקת הצריכה[1]. רוב הרגישים ללקטוז יכולים לשתות ככוס חלב אחת ביום ללא תסמינים חריפים[2]. חוסר מוחלט מולד באנזים לקטאז נקרא אלקטזיה, ובמקרה שתינוק סובל ממחלה זו גם תזונה דלת לקטוז לא תעזור ועליו להימנע לחלוטין ממאכלים הכוללים לקטוז.
סוג העיכול של לקטוז ניתן לאבחון קליני על ידי בדיקת אי-סבילות ללקטוז, בדיקת נשימה למימן, או בדיקת חומציות הצואה.
יש להבדיל בין אי-סבילות ללקטוז, שתסמיניה נוצרים במערכת העיכול בלבד ואינם מערבים תגובה חיסונית, לבין אלרגיה לחלבון החלב (רגישות ללקטוז), שהיא תגובה אימונולוגית לאחד או יותר מחלבוני החלב והיא תופעה שונה לחלוטין.
בצפון אירופה וצפון אמריקה כ-20% מהאוכלוסייה סובלים מאי-סבילות ללקטוז ברמות שונות[3]. בסין בסביבות 90% מהבוגרים, בתלות באזור, אינם מעכלים לקטוז בצורה מיטבית[4]. בישראל נבדקה שכיחות הגנים לייצור לקטאז באוכלוסיות שונות ונמצא כי הם קיימים רק ב-20% מכלל האוכלוסייה[5].
אי-סבילות ללקטוז קשורה לירידה הדרגתית שחלה עם השנים לאחר הגמילה בכמות הלקטאז ופעילותו. ילדים קטנים בדרך כלל אינם מפתחים תסמינים של אי-סבילות ללקטוז. רוב האנשים עם חסר בלקטאז חוו את תחילת התסמינים בגיל ההתבגרות ולאחריו[6].
אי-סבילות ללקטוז קשורה גם לתזונה שאינה עשירה במוצרי חלב. מרבית אוכלוסיית סין ויפן, מרבית אוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה, וחלק ניכר מאוכלוסיית הילידים של דרום אמריקה, אזורים בהם התזונה המסורתית אינה כוללת חלב (חלב מבעלי חיים לא היה זמין עד לתקופה המודרנית), הם בעלי אי-סבילות ללקטוז.
קיימות דרגות שונות של אי-סבילות ללקטוז. על פי מסקנות נייר עמדה של המכון הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH), שפורסם בפברואר 2010, רוב האנשים בחברה המערבית, שיש אצלם ספיגה לקויה של לקטוז, אינם סובלים ברמה קלינית, אלא ברמה פחותה בהרבה. רובם יכולים לצרוך כמות השווה לכוס חלב ביום, מבלי לסבול מסימפטומים כלשהם[7]. בעלי אי-סבילות ללקטוז גם יכולים לרוב לצרוך חלב דל או נטול לקטוז, או לחלופין כמויות קטנות של לקטוז, כגון אלו המצויות ביוגורט, בקוטג' ובגבינות קשות. רק מיעוט מקרב הסובלים מאי-סבילות ללקטוז אינם מסוגלים כלל לעכל מוצרי חלב.
בנוסף, אנשים רבים המניחים שיש להם אי-סבילות ללקטוז, טועים ובפועל מסתבר שיש להם מגוון הפרעות אחרות במערכת העיכול ולא אי-סבילות ללקטוז. מסיבות אלה, האומדנים לשכיחות התסמונת אינם עקביים ואינם מדויקים, מה עוד, שחלק מהאומדנים מתבסס על דעתם האישית של האנשים ולא על מידע רפואי אמין[7].
על פי מחקר שבוצע באוניברסיטת אריאל, לרוב האוכלוסייה בישראל אין גנים לייצור לקטאז בגיל מבוגר וכתוצאה מכך יכולה להיווצר אי סבילות ללקטוז[5].
עד שלב מאוחר יחסית באבולוציה האנושית, גוף האדם היה מייצר לקטאז לפירוק חלב רק בגיל הינקות, ממש כמו אצל מרבית היונקים האחרים. בחברות אנושיות המתקיימות מציד ולקט, ואף מחקלאות מן הצומח, אין תועלת בלקטאז בגיל מבוגר. אולם בחברות שהחזיקו בהמות המייצרות כמות גדולה של חלב (כצאן ובקר), נוצר יתרון לקבוצות שיכולות להמשיך לצרוך חלב גם לאחר תקופת ההנקה: ניתן להשתמש בבהמות כמקור מזון עשיר ובלתי מתכלה, ללא צורך בציד, גם באזורים בהם כמות המזון מן הצומח המתאים לתזונה האנושית דלה.
להערכת החוקרים, לפני כ-12,000 שנים אירעה מוטציה עיקרית אחת, ככל הנראה באזור טורקיה של היום. ייתכן גם שמדובר בכמה מוטציות שונות, שאירעו אולי בכמה אזורים בעולם. מכל מקום, מוטציה או מוטציות אלה איפשרו למי שנשא אותן, להמשיך לצרוך חלב בכמויות גדולות גם לאחר תקופת ההנקה. בתהליך ברירה טבעית שלקח כמה אלפי שנים בודדות בלבד, הפכו המוטציה או המוטציות הללו לשליטות באוכלוסיות מסוימות, ואיפשרו לאוכלוסיות אלה להשתלט על שטחים גדולים (אולי על חשבון אוכלוסיות אחרות). היכולת הזו נחשבת לאחד הגורמים לעלייה הדמוגרפית של התקופה הנאוליתית. על פי ההשערה הזו, זוהי הסיבה שבאירופה, בניגוד לחלקי עולם אחרים, כ-80% מהאוכלוסייה נושאת את המוטציה[3]. במחקר פלאוגנטי של 230 גנומים שמוצו משלדי בני-אדם עתיקים באירואסיה, המוטציה הגורמת סבילות ללקטוז הראתה את סימני הפעילות החזקים ביותר של ברירה טבעית מכל האתרים הגנטים שנבדקו[8].
הורשת התכונה של ייצור לקטאז בגיל מבוגר מוסברת על ידי המודל התורשתי הפשוט ביותר שתואר כבר על ידי גרגור מנדל. אלל הגן לייצור לקטאז בגיל מבוגר הוא דומיננטי, ולכן הורה שמייצר לקטאז עשוי להוריש לילדיו גן שאינו גורם לייצור לקטאז, אך לא להפך. התוצאה הצפויה ממודל זה היא שכיחות של 75% לייצור לקטאז בגיל מבוגר באוכלוסייה הומוגנית, ללא התחשבות ביתרונות אבולוציוניים.
בפועל, אוכלוסיית העולם אינה הומוגנית ולכן הגן אינו מופיע בשכיחות כה גבוהה. עם זאת, באוכלוסיות הומוגניות בהן הוא קיים שכיחותו גבוהה אף יותר מ-75%, דבר שניתן להסבר על ידי יתרון אבולוציוני של מי שנושא אותו.
1. Heyman MB. Lactose intolerance in infants, children, and adolescents. Pediatrics. 2006;118:1279-86.
2. American Academy of Pediatrics. Optimizing bone health and calcium intake of infants, children and adolescents. Pediatrics 2006;117:578-85.
3. U.S. Department of Health and Human Services and U.S. Department of Agriculture. Dietary Guidelines for Americans, 2005. 6th Edition. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, January 2005. www.healthierus.gov/dietaryguidelines.
4. Wooten WJ, Price W. Consensus report of the National Medical Association. The role of dairy and dairy nutrients in the diet of African Americans. J Natl Med Assoc. 2004;96:5S-31S.
5. NIH Consensus Development Conference. Lactose Intolerance and Health, February 2010.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
