אות גרונית

בעברית, אותיות גרוניות הן האותיות אהח"ע – ארבע האותיות המייצגות את העיצורים שמוצאם מן הגרון (בהבחנה מקבוצות העיצורים בומ"ף, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ). יש המחשיבים גם את האות ר כגרונית, ומכאן גם אהחע"ר או הָאָח רֵ"עַ.

כללי דקדוק מיוחדים

לאותיות גרוניות כללי דקדוק מיוחדים:

• האותיות הגרוניות (אהח"ע) הן היחידות המנוקדת בחטף (במקום בשווא נע), אם כי יש מספר מקרים יוצאי־דופן לאות שאינה גרונית שנוקדה בתנ"ך בחטף.
• האותיות הגרוניות (אהחע"ר) אינן מקבלות דגש.
• בצורתה היסודית מנוקדת ה"א הידיעה בפתח ובעיצור שאחריה מופיע דגש. כאשר העיצור התוכף הוא אחד מן העיצורים א, ה, ח, ע, ר שאינם מקבלים דגש חזק, לא מופיע הדגש, ובמקום זאת משתנה במקרים מסוימים תנועת ה"א הידיעה:
  • לפני האותיות: א', ר' - בקמץ (הָאִיש);
  • לפני האות: ע' - בסגול, כאשר האות ע' מנוקדת בקמץ גדול ואינה מוטעמת (הֶעָרִים, הֶעָרוּץ), ואחרת בקמץ (הָעִיר, הָעָם, הָעָרְמָה - בדוגמה השנייה ע' מוטעמת, בדוגמה השלישית היא מנוקדת בקמץ קטן);
  • לפני האות: ה' - בסגול, כאשר האות ה' מנוקדת בקמץ גדול ואינה מוטעמת (הֶהָרִים), ואחרת בפתח (הַהוּא);
  • לפני האות: ח' - בסגול, כאשר האות ח' מנוקדת בקמץ גדול (הֶחָכָם, הֶחָם) או בחטף־קמץ (הֶחֳדָשִים), ואחרת בפתח (הַחוּט, הַחָכְמָה - קמץ קטן).

הגייה

מרבית דוברי העברית בימינו אינם מקפידים על הגייה גרונית של האותיות הגרוניות, כך שהאות עי"ן, למשל, נשמעת כמו האות אל"ף, וכך בשיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" מופיעות השורות "האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה?", שבהן נחרזת האות עי"ן עם האות ה"א, חריזה שלא תתקיים בהגייה גרונית של עי"ן.

החוקרים חלוקים בשאלה עד כמה הגו בעבר את האותיות הגרוניות. ממגילות מדבר יהודה ניכר שלא הבדילו בין אותיות גרוניות^[1]. בברייתא המופיעה בירושלמי ובבבלי נאמר: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין"^[2]. בתלמוד הבבלי מופיעה אגדתא המייחסת אי ידיעת הגיית הגרוניות בסתם לתושבי הגליל^[3]. פרופ' פאול קאלה טען על סמך קטעי מקרא בגניזה שבהם לא נתנקדו האותיות הגרוניות, שבימי בעלי המסורה האותיות הגרוניות כלל לא נהגו ושניקוד האותיות הגרוניות על ידי בעלי המסורה הוא חידוש בהשפעת הערבית. לעומת זאת, טוען יחזקאל קוטשר, בין השאר על סמך השתמרות שמות מקומות בגליל עם אותיותיהם הגרוניות, שבימי הכיבוש הערבי של ארץ ישראל הגו תושבי הגליל את האותיות הגרוניות. קוטשר טוען שהיהודים שידעו לבטא את האותיות הגרוניות נמנעו מלעשות זאת בפני היוונים, כיוון שהדבר נחשב ל"לא תרבותי" וזו הסיבה לכך שבחלק מהמקורות נראה שלא הקפידו על שימוש בגרוניות. לטענתו, מגילות מדבר יהודה נכתבו על ידי יהודים שחיו באזור שבו הייתה השפעה נוכרית שבגללה הם איבדו את ההגייה של האותיות הגרוניות, והן אינן מייצגות את כלל הציבור בארץ ישראל^[1].

הערות שוליים

1. יחזקאל קוטשר, מגילות ים המלח ומחקר הניבים העבריים, הארץ, 25 באפריל 1952
2. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד'
3. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב'