משל כיכרי הכסף
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
משל ככרי הכסף (גם משל המנים) הוא אחד ממשלי ישו, המופיע בברית החדשה בשתי בשורות סינופטיות: בבשורה על-פי מתי (כ"ה, 14–30), ובבשורה על-פי לוקאס (י"ט, 12–27).
על אף שסיפורי המשלים בשני המקומות דומים באופן בסיסי, יש מספיק הבדלים בין המשל בבשורת לוקאס לבין המשל בבשורת מתי שמצדיקים את ההנחה שהם אינם מאותו מקור משותף. בבשורת מתי, המילים הפותחות את סיפור המשל קושרות אותו למשל עשר העלמות שקדם לו ואשר מתייחס למלכות השמים. גרסת המשל בלוקאס נקראת גם משל המנים (המטבעות).
בשני המקומות, גם אצל מתי וגם אצל לוקאס, מפקיד האדון בידי שלושת עבדיו נכסים (כיכרי כסף) בעת שהוא יוצא למסע רחוק. בשובו, מעריך האדון את נאמנות עבדיו בהתאם לאופן שבו פעלו ביחס לנכס, כיצד השקיעו את הסחורה שהופקדה בידם והפיקו ממנה רווחים. ברור כי האדון ציפה מעבדיו שיפיקו רווחים. מידת הרווח מתפרשת כמידת הנאמנות לאדון מצד כל עבד. האדון גומל לעבדיו ביחס ישיר לאופן שכל אחד מהם טיפל בפיקדון שהופקד בידו. הוא שופט את שני עבדיו החרוצים על פי "נאמנותם", ונותן להם גמול חיובי. לעבד האחד, העצל, שלא היה נאמן, העבד "ששיחק על בטוח", ניתן "גמול שלילי".
משל בגרסה דומה מבחינת הנושא מופיע גם בבשורה הלא-קנונית ב"בשורה לעבריים" (אין לבלבל אותה עם האיגרת אל העברים).