תסמונת נוירולפטית ממארת
תגובה מסכנת חיים לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תסמונת נוירולפטית ממארת (באנגלית: Neuroleptic malignant syndrome או בקיצור NMS) היא תגובה מסכנת חיים לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות.[1] התסמינים הפיזיולוגיים הנפוצים הם חום גבוה, הזעה, טכיקרדיה ויתר לחץ דם, וכן תופעות נוירולוגיות כמו היפרטוניה (מתח שרירי מוגבר), דיסטוניה ואגיטציה פסיכומוטורית. סיבוכים של התסמונת עלולים להוביל לתמס שרירים, אקינזיה, היפוקסיה, לויקוציטוזיס ועלייה ברמות אנזימי הכבד, היפרקלמיה, פרכוס אפילפטי ואי-ספיקת כליות עם הופעה של מיוגלובין בשתן.[1][2] כמו כן, מופיעה פעילות חריגה באלקטרואנצפלוגרם של כ-50% מהלוקים בתסמונת.
הלופרידול, תרופה העלולה לגרום לתסמונת נוירולפטית ממארת | |
תחום | נוירולוגיה, פסיכיאטריה |
---|---|
גורם | תרופות אנטי-פסיכוטיות |
גורמי סיכון | התייבשות, קטטוניה, הפחתה חדה במינון של לבודופה |
תסמינים | חום גבוה, הזעה, טכיקרדיה ויתר לחץ דם, וכן תופעות נוירולוגיות כמו היפרטוניה (מתח שרירי מוגבר), דיסטוניה ואגיטציה פסיכומוטורית |
אבחון | לפי התסמינים |
טיפול | |
פרוגנוזה | 10% סיכוי לתמותה |
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | 816018 |
MeSH | D009459 |
סיווגים | |
ICD-10 | G21.0 |
כל תרופה אנטי-פסיכוטית יכולה להוביל לתסמונת, אך ככל הנראה תרופות אנטי-פסיכוטיות טיפוסיות גורמות לה יותר מאשר אלו הלא טיפוסיות.[1] נמצא סיכון גבוה יותר ללקות בתסמונת כתגובה לתרופות טיפוסיות כמו בוטירופנונים (כמו הלופרידול או דרופרידול) או פנותיאזינים (כמו פרומתאזין או כלורפרומאזין); אולם, התסמונת תועדה גם במטופלים שנטלו תרופות לא טיפוסיות כמו קלוזאפין, אולנזאפין, ריספרידון, קווטיאפין וזיפרסידון.[3] כמו כן, התסמונת יכולה להופיע בתגובה להפחתה חדה במינון של לבודופה, המהווה טיפול במחלת פרקינסון,[1] או בתגובה לאנטגוניסטים אחרים של דופמין כמו מטוקלופראמיד, הניתנת לטיפול בבחילות והקאות.[4]
התסמונת מופיעה לעיתים מספר שבועות מרגע תחילת השימוש בתרופה, אך יכולה להופיע בכל שלב.[5] משך הצגת הסימפטומים הוא בין שמונה שעות לארבעים ימים.[6] גורמי סיכון יכולים להיות גנטיים כמו תת-תפקוד של קולטני דופמין D2,[7] או מצביים כמו התייבשות וקטטוניה.[6] גברים מושפעים מתופעה זו יותר מנשים, ומטופלים צעירים יותר מאשר מטופלים מבוגרים.[1] האבחנה של התסמונת ניתנת על בסיס התסמינים.[2] אולם, ישנו לעיתים קושי להבחין את התסמונת ממחלות ותסמונות נוירולוגיות אחרות כמו דלקת המוח, תסמונת סרוטונין,[8] אנצפלופתיה, סטטוס אפילפטיקוס, מכת חום ויתר חום ממאיר. גם שימוש בסמים ממריצים כמו קוקאין ואמפטמין יכול להניב תסמינים דומים.[6][9]
ייתכן כי המנגנון המוביל לתסמונת הוא חסימה פתאומית של קולטני דופמין או נסיגתו של הנוירוטרנסמיטר מהסינפסות.[1] הוצע כי חסימה זו של קולטנים מובילה לשחרור מאסיבי של גלוטמט, אשר גורם לקטטוניה, רעילות עצבית ורעילות שרירים.[10][11] בנוסף, תרופות אנטי-פסיכותיות יכולות להביא גם לחסימתם החלקית של קולטני סרוטונין, אשר מפחיתה את שחרור הנוירוטרנסמיטר GABA, מה שגורם לשחרור נוסף של גלוטמט המחריף את השפעות התסמונת.[12] הסימפטומים במערכת השרירים מקושרים לחסימת קולטני הדופמין, אשר גורמת לתפקוד לא תקין של גרעיני הבסיס, בדומה לתסמיני מחלת פרקינסון.[13] אולם, חסימה זו של קולטני דופמין לא יכולה להסביר את שלל התסמינים המופיעים, מה שהוביל להשערות נוספות; ייתכן כי תסמינים שונים מופיעים בשל פעילות יתר של בלוטת האדרנל ומערכת העצבים הסימפתטית, הנגרמת כתוצאה מהסרת העיכוב על קולטני ה-GABA בעקבות נטילת התרופות האנטי-פסיכוטיות;[14] כמו כן, ייתכן כי השימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות גורם לעודף הפרשה של סידן מהרשתית הסרקופלזמית של השרירים, מה שגורם להיפרטוניה, נוקשות שרירים, היפרתרמיה ותמס שרירים. עודף הפעילות בשרירים עלולה להוביל ללויקוציטוזיס ולהצטברות של קראטין קינאז, העלולה להוביל בתורה לאוטם שריר הלב, אי-ספיקת כליות חריפה, דיסטרופיות של שרירים ודלקת שרירית חריפה.[15] השינוי בפעילות המוחית הנמדדת באלקטרואנצפלוגרם ככל הנראה מופיע גם הוא עקב חסימת קולטני הדופמין, המובילה לשינויים במערכות העצביות.[16]
הטיפול בתסמונת כולל את הפסקת הנטילה, הקטנת המינון או החלפת התרופה האנטי-פסיכוטית.[2] כמו כן, ניתנות כטיפול בתסמינים תרופות כמו אפומורפין (אנ'),[13] בנזודיאזפינים לטיפול באגיטציה הפסיכומוטורית, דנטרולן (אנ') להרפיית השרירים, אמנטדין (אנ') או ברומוקריפטין (אנ') לטיפול בנסיגת הדופמין או דיאזפאם לדיכוי פעילות מערכת העצבים המרכזית.[2] כמו כן, טיפול בנזעי חשמל הניב תוצאות משתנות.[2] הסיכוי לתמותה מהתסמונת עומד כיום על 10%,[6] אך בעבר עמד על בין 20% ל-38%. הירידה באחוז התמותה התרחשה בעקבות ההכרה בתסמונת, גילויה המוקדם במטופלים ונתינת טיפול מתאים.[17] לעיתים קרובות, בעת ההחלמה מהתסמונת, מופיעה אצל המטופל אמנזיה זמנית, אשר בחלק מהמקרים נותרת גם לאחר ההחלמה.[18] נכון לשנת 2011, מוערך כי 15 מכל 100,000 שוהים בבתי חולים פסיכיאטריים לוקים בתסמונת (0.015%).[1] התסמונת תוארה לראשונה ב-1960 ובחצי המאה שלאחר גילויה, 2,000 מכל 100,000 שוהים לקו בה (2%).[1] התסמונת תוארה לראשונה על ידי קלינאים צרפתים שחקרו את תופעות הלוואי של התרופה הלופרידול, אותן כינו בשם "syndrome malin des neuroleptiques" ובעברית, תסמונת נוירולפטית ממארת.[19]