מהומות 28 בפברואר
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מהומות 28 בפברואר (נקראים גם טבח 28 בפברואר או אירועי ה-228 או טבח ה-228[3][4][5]) היו התקוממות בטאיוואן שדוכאה באלימות על ידי ממשלת הקואומינטנג ששלטה אז ברפובליקה הסינית. בהוראת המושל, צ'ן יי, ונשיא סין צ'יאנג קאי שק, אלפים נהרגו החל מ-28 בפברואר 1947[6]. אירועים אלה נחשבים לבין החשובים ביותר בהיסטוריה המודרנית של טאיוואן והיוו זרז לתנועה שתמכה בעצמאות טאיוואן[7].
המפגינים בעת שהשתלטו על לשכת המונופולים בטאיוואן | |||
תאריכי המאבק | 27 בפברואר 1947 – 16 במאי 1947 (79 ימים) | ||
---|---|---|---|
מקום | טאיוואן ופנגחו | ||
עילה |
| ||
מטרה | רפורמה פוליטית וכלכלית | ||
שיטת המאבק | הפגנות, משא ומתן, איסוף נשק, השתלטות על מוסדות והפגנות אלימות | ||
סטטוס | הסתיים | ||
תוצאה |
| ||
הצדדים במאבק | |||
| |||
נפגעים | |||
|
ב-1945, אחרי כניעת יפן וסיום מלחמת העולם השנייה, העבירו בעלות הברית את השליטה על טאיוואן לידי הרפובליקה הסינית, ובכך סיימו 50 שנות כיבוש יפני. התושבים באי החלו לגלות עוינות כלפי מה שתפסו כשחיתות מצד הקואומינטנג, לרבות השתלטות שרירותית על נכסים פרטיים, ניהול כלכלי בעייתי, והוצאתם מההשתתפות במגרש הפוליטי. כל זה הגיע לשיא ב-27 בפברואר 1947 בטאיפיי, כשנציגים של לשכת המונופולים פגעו באלמנה מקומית שנחשדה במכירת סיגריות מוברחות. לאחר מכן ירה קצין בקהל של עוברי אורח ופגע באדם שנפטר למחרת מפצעיו[8]. חיילים החלו לירות על המפגינים ביום למחרת, ולאחר מכן המפגינים הצליחו להשתלט על תחנת רדיו ממנה שידרו ידיעות על מרד לכל רחבי האי. עם התפשטות ההתקוממות, המושל, צ'ן יי מטעם הקואומינטנג, ביקש סיוע צבאי ובעזרתו דיכא את המרד באלימות. שנתיים לאחר מכן, ולמשך 38 השנים שאחר כך, נכנס האי לתקופת שלטון צבאי שכונתה גם הטרור הלבן.
במהלך תקופת הטרור הלבן, הקוומינטנג רדפה את מתנגדיה הפוליטיים, ואירועי 28 בפברואר נשארו בגדר טאבו. הנשיא לי דנגחוויי היה הנשיא המכהן הראשון שדן בנושא בפומבי, ב-1995. כיום האירועים נמצאים בדיון ציבורי פעיל, והם הפכו לנושא למחקר ממשלתי ואקדמי. 28 בפברואר נקבע כיום זיכרון רשמי ובמהלכו נערכים אירועים לזכר הקורבנות. במספר ערים בטאיוואן הוקמו גם מספר פארקים ואנדרטאות לזכר האירועים.
מספר ההרוגים באירועי 28 בפברואר נע בין 18 ל-28 אלף[9], כשהערכות אחרות מדברות על מספרים נמוכים משמעותית. הנשיא לשעבר, לי דנגחוויי הקים נציבות שתפקידה היה לקבוע מה מספר ההרוגים. תוך הסתמכות על מפקד האוכלוסין שנערך במהלך הכיבוש היפני, ניתן היה להעריך את מספר התושבים באי בעת העברת השלטון לקוומינטנג. לנציבות ניתנה הסמכות לחלק פיצויים למשפחות ההרוגים, כשהמשפחות לא נדרשו להוכיח שהמוות של יקיריהם היה קשור לאירועי 28 בפברואר. 800 אנשים קיבלו את הפיצויים על האירועים[10].